הוא עומד בחושך, בין הצללים
ידו תופסת בחזקה מקל שהיה עמו
מאז מצא אותו שרוי בקרירות,
זרוק בפח אשפה שבור כולו,
הוא ראה אותו ונדהם מיופיו הנדיר והמחריד
ומיד טיפס והוציאו החוצה.
הוא נטלו לידו, טיפל בו, תיקון אותו
ולעולם לא עזב אותו.
המקל הנורא היה כמן משפחה בשבילו משום שהתייתם מכל נפש.
המקל זרע פחד וטרור בכל המסתכל בו,
אך הוא, הוא רק ראה את יופיו.
עם הזמן המקל החל להיות לו חשוב ויקר יותר ויותר,
הוא היה זקוק לו, בחיים לא עזבו.
אט אט החל המקל למצוץ את החיים ממנו,
את התקווה, האושר, שמחת החיים הפשוטה שיש לילד.
ככל שהיה בידו המקל, פניו נעשו עכורות, מלאות צלקות,
מוות, ואימה... אך לא רגשות.
אט אט המקל מצץ ממנו את חייו,
בלוקחו באכזריות את נשמתו, הילד היה מוקסם ממנו
מצאתו למקל גדלה, ומראהו היה מחריד
בגלל זה כל המסתכל עליו, שהיה רואה מוות בפניו,
היה מוצא את עצמו בורח בחרדה ובבכי. משום כך לא היו לו חברים
פניו היו נוראים מכדי לסבול.
חברו ניסה לקחת ממנו את המקל, הוא דאג לו, אך עם הזמן
הוא נעשה יותר ויותר אכזר, רגשותיו, כנעלמו עם חלוף הזמן.
רק עצב תמידי, אימה ופחד נוראי היו שרויים בעיניו,
אך פניו הנוראות, ופיו המר, לא אמרו דבר.
משהו בעיניו צרח, למרות שהתבגר
ילדות עצובה קשורה מאוד למקל שלו.
אף אחד לא העז להסתכל בפניו משום המוות שראו בהם
ואל תוך עיניו משום הכאב הנוראי והסבל הנצחי שבהם.
ידו התקשתה כעצם משום שמעולם יותר לא פתח את ידו בכדי לעזוב
את מקלו. ידיו היו קרות כקרח ונשימתו, אשר אט אט קפאה באש
רצחנית
אשר שרפה את נשמתו כליל.
בהתחלה כאשר היה ילד, כל אשר ראהו, הביט אל מבטו קפא במקומו,
נשימתו התקררה וראו את האדים יוצאים מפיו גם בשיא החום.
כאשר הוא גילה שזאת אשמתו, הלך ברחוב חיפש חתיכת בד שחורה,
לקח אותה הביתה, ויצר ממנה גלימה שחורה יפיפייה אשר כובעה היה
מונח בעדינות על ראשו והסתירה את פניו. שאר גלימתו כיסתה את כל
גופו.
בלילה היה כבלתי נראה.
הוא התחיל לאהוב את הלילה, את הצללים, בעוד מקלו כילה את נשמתו
לאט ובכאבים נוראיים, אך כל פעם שפיסה ממנו הושמדה-היה זקוק
יותר ויותר למקל.
הוא היה יושב לילות וימים, בוהה במקלו היפיפה, המחריד והנורא,
בעודו מכלה את נשמתו. כאשר עבודת המקל הושלמה,
אחרי שנים רבות, נשמתו מתה. והוא, בגוף חלול היה משוטט בעולמות
נפרדים.. אט אט ראה את כוחותיו והשתמש בהם, לברוח מהמציאות
הנורא שמקלו גזר עליו.
משוטט בין גן עדן לגהנום בייסורים רבים.
הוא אהב את הגהנום. זה כאילו הוא הבין אותו. כאילו בגהנום אין
רגשות, אין נשמה, רק סבל וייסורים נצחיים-כמוהו. הייתה בניהם
הבנה עמוקה, הרבה מעבר למילים, צללים, או צרחות. הוא אהב את
המקום, זה היה ביתו.
הוא התחיל לעבוד עבורו. לשוטט בין עולמות החיים בחיפוש אחר
נשמות אנשים שאיבדו את דרככם ופנו לרוע.
כי מי שראה-נגע בו. עצם נגיעתו הקרה כקרח המיתה אותו בשולחה את
נשמת הגוף לעולם המתים -הגהנום.
למרות מקלו האהוב, היה בודד.
פעם אחת, כשהיה צעיר, ניסה לפתוח את ידו שאוחזת במקל, היה זה
כאב נורא ואיום.
הוא הרגיש כאילו עורו ניתק מגופו ככל שהוא מנסה למשוך את ידו
מהמקל.
הוא ניסה במשך שנים, עד שירד לו דם כל כך הרבה שהציף את כל
בגדיו. ידו דיממה, וכמעט נשברה. הוא התייאש בעוד המקל שלט בו.
הוא הפך למוות עצמו.
הדבר שממנו הכי חשש כשהיה ילד והוריו נלקחו ממנו. עם השנים
העור שלו התפורר. החל ניתק מגופו.. אט אט בייסורים נוראיים, רק
עצם היותו במקום-הכאיבה לאנשים והם קיבלו התקפי לב, חלו במחלות
ואף מתו. ללא נגיעתו. אחרים הרגישו את ייאושו והתאבדו.
הוא יודע שזאת לא אשמתו, שהוא לא יכול להתקרב, לשמוע קול
אנושי. כל כך הרבה זמן עבר מאז שמע קול, צחוק, או בכי. ולכן
היה עומד מרחוק, צופה עליהם. משוטט. מחפש ממתין לנשמות שאולי,
אולי הוא יאהב.