בקצה העולם, על לוח שחמט,
גר מר חסר משמעות.
בקצה השני, על מרבד של קטיפה,
גרה גברת עיוורת אחת.
מר חסר משמעות היה
חסר משמעות לגברת,
שמצידה הייתה מלאת חשיבות
לחסר משמעות, ידידנו.
בוקר בוקר ראה, בוקר בוקר שתק,
ערב ערב כתב לה שירים.
היא נהגה לשחק עם עצמה,
ולקפוץ מעל עציצים.
ביום כך וכך, בשעה זו וזו,
יצא שהגברת והמר נפגשו.
ישבו, שוחחו, החליפו מבט,
התקרבו, הנה, הנה! כמעט...
אבל לא.
החליפו חיוך מעושה,
ופנו כל אחד לדרכו:
הוא הלך לחכות לגברת,
אך היא כבר הספיקה לשכוח אותו.
כך יצא שמכל הסיפור,
נותרה היא לבד בחושך גמור,
וגם לו די חשוך, לחסר משמעות,
שתוהה כבר שנים על גודלה של טעות.
עד היום הם חיים, לעיתים נפגשים,
מעשנים יחדיו, שותים קפה, מתגלגלים,
רק הוא מעט בשלו והיא מאד בשלה
ולא מודעת כלל לפיספוס שקרה.
ובכלל, האבסורד בסיפור (שהוא שטות),
שהגברת בכלל לא רואה,
והמר עוד ממשיך, לא קולט,
כמה בשבילה הוא חסר משמעות. |