היה זה עוד יום אפור ומזגני בחייה. אבל היא החליטה לצבוע
בורוד. היא קמה בבוקר ממיטתה האפורה, שעמדה באפרוריות לצד
קירותיה ורהיטיה האפורים, ניגשה אל הארון הסטנדרטי שקנתה
באיקאה. כשפתחה את הארון, מבין כל חולצותיה האפורות-רגילות,
הלבנות-חגיגיות והשחורות-מרזות קפצה אליה חולצתה הורודה שקנתה
לפני מספר ימים, כאילו מודעת לנחיצותו של שינוי.
לאחר שלבשה אותה, דסקסה עם עצמה ענייני יומיום אפרוריים, דבר
שהחזיר לפניה את הגוון האפרורי והשגרתי. היא יצאה לעבודתה
במכוניתה שקנתה אחרי שראתה את הפרסומת של "100,000 איש לא
טועים" והחווירה קלות כשראתה את לשלשת הציפורים מרוחה על החלון
האחורי. אך היא סרבה לכעוס. סרבה להיות מדופרסת כטבעה. היום
זהו יום מיוחד, חשבה, יום ורוד. היום היא לא תכעס. ולא תהיה
עצובה.
במשרד ניסתה לחייך לכולם. "בוקר טוב", "מה שלומך?", "מה שלום
בעלך? אישתך? הילדה?". היא ניסתה להיות נחמדה באמת ובתמים והם
הסתכלו עליה בשיממון, ספק אם במודע.
היא היתה חייכנית ונחמדה גם ללקוחות שעיצבנו אותה, ניסתה
להתעלם מגחמותיהם המשונות והשתדלה פשוט להיות מאושרת. מאושרת
מטבעה החדש.
אך בזמן הפסקת הצהרים, התעוררו בה רגשות של בדידות. בדידות
שמנעה ממנה להיות מאושרת באמת וזלגה לה דמעה קטנה, שמרחה קלות
את האיפור שעל פניה המטופחים. היא קיוותה שזו תהיה הדמעה
האחרונה בחייה. היא רצתה להיות שמחה. היא הבינה שלחיות בתוך
ז'ורנל זה לא מה שיעשה אותה מאושרת. היא הבינה שכשתשדר שמחה
אמיתית - הסביבה תשמח איתה. היא הבינה שהיא כל-כך רגילה ולא
מיוחדת, עד שנהיתה שקופה ממש.
וכשהתמודדה עם רגשותיה ומחשבותיה, שמחה ונרגעה וחייכה חיוך
שליו ושלם.
והיה לה טוב.