הריקנות שילחה בי חציי תאווה קהים.
התעוררתי והייתי כלום, זה שוב יום ראשון, כמו לפני שבוע, כמו
לפני שנה, אותו יום ראשון שחוזר על עצמו כמו איזה מלחמת עולם
קטנה, כמו איזה כישלון זוהר, מנצנץ בחשכת לילה תל אביבי
טיפוסי
רק לפני שלוש שעות ישבתי על איזה באר, חיכיתי שהיא תבוא כדי
שאוכל לסרב לה, "יש לי אהבה", הייתי אומר לה ומתמוגג מהבעת
האכזבה, יש לי בטחון עצמי אני, אני מסרב להצעות מכוסיות ועוד
אחרי ארבעה סיבובי גינס וג'יימסון, לפני שנה וארבעה חודשים
באיזה יום חמישי אחד הסתפרתי,
מאז עברו שנה וארבעה חודשים.
ואז אתה נכנס לקצב שוב, לוקח איזה טריפ והולך לראיון עבודה,
אנשים בסדינים לבנים רודפים אחריך, הדיו נגמר לך באמצע שאתה
כותב מכתב לאהבת חייך ואתה שוב בקצב, קם באיזה יום ראשון
ומחליט שהחיים שלך ישתנו, אתה מתחבר לצד הנשי שלך, מזיין אותה
בעדינות, גומר לה על הפרצוף בנונשלנטיות מרהיבה, בהילוך איטי
ממש אתה מנגב לה את המורשת המבוזבזת שלך מסנטרה הכואב ואתה
אוהב אותה כפי שמעולם לא אהבת מישהי, יש לכם שמות לילדים, יש
לכם חתול ואתם אוהבים לישון.
בלילה שבין שלישי לשבוע הבא
חלמתי על פיסת היסטוריה קטנה,
על שקיעה וזריחה, על יום.