מכתב ללילך
את השורות האלה לא אדע אם תקראי כלל, אך אני מניח שאת כבר
יודעת את התשובה. אני כותב את המכתב הזה ומשלח אותו אל תהום
הנשיה, מפני שרגשותיי הגואים לא מסוגלים עוד להסתגר בתוכי.
לילך, היית חברה נפלאה לי, אך אני מרגיש נבגד באיזשהו מקום.
בלתי מסופק מהקשר המוזר שיש ביננו.
אתוודה. אני עורג לגופך הקטון, הזעיר והמפתה, כי את מקפידה
להציגו בטעם. זאת למרות הפצרותיי שתתלבשי יותר בצניעות, אבל
אני מניח שאת הכנעת אותי. כן, הלוואי והיית איתי. לא העזתי
לומר זאת קודם, ואני לא בטוח שאני מעז לומר זאת עכשיו.
הרי, במילה אחת, אני "איכס" עבורך. דוחה מכל בחינה אפשרית,
מלבד הנפש הטובה שאת אומרת שיש לי, ומי כמוך יודע שזה לא מספיק
כדי להקים עליו מערכת יחסים רומנטית.
אינך מודעת לתשוקתי אלייך ועד לאחרונה שכחתי זאת גם אני. את
טוענת תמיד שאני שקוף ושאני מסגיר רגשותיי ורחשי לבי בקלות.
האם את משיכתי אלייך כמו עש אל אש מסוכנת היית מסוגלת לנחש?
מהר מאוד הבנתי שאם רק אלחץ טיפה, רק אזכיר אפשרות שנהיה יחד,
יתפוצץ לי העסק בפרצוץ וקול פעמוני סטירת לחייך יהדהד בראשי
זמן רב. משהו מאוד בלתי מושג היית עבורי לילך, אך זה לא עצר
אותי מלהתמלא אושר למראה חיוכך.
מאז התלקחה בי האש, שינתה עוצמתה פעמים רבות, אך כיום היא
עודנה בוערת. בוערת יחד עם חמתי עלייך ושנאתי אלייך.
תמיד הייתי בחור קטן, חביב וחסר חשיבות יתרה, שמלבד הבן אדם
הנחמד שעוזר, לא מילאתי אף תפקיד נוסף בחייך.
אני, שברוב יהירותי העזתי לחשוב שתשמחי לראותני אחרי שתחזרי
מחופשתך, נתאכזבתי וגיליתי עד כמה דק הייתי כקליפת השום.
חוסר היענותך לפתיחה מחודשת של הקשר, של מערכת היחסים שלנו, של
השיחות הסתמיות והלא סתמיות שלנו פגע בחזי כמו חץ מורעל,
שטיפטף יום ביומו עד עצם היום הזה. ואת לא הבנת מדוע אני קריר
אלייך. מדוע אני אדיש. מדוע ניתקתי אני את המגעים.
כנראה שהסתרתי טוב מדי את מה שהרגשתי.

מנגנון מופלא בי גורם לי לחייך חזרה אל מבטך השובב. משהו משתק
את שכלי לידך ואולי זו הסיבה שמעולם לא אמרתי לך "לא".
שמעולם לא יכלתי לומר לך את אשר על לבי, כיון שהתפוגג כל אימת
שראיתי אותך. כיון שלא יכולתי לבטא כעס או שנאה בפנייך והללו,
ממלאים אותי כאשר תלכי מפני ולא אראך. זו כנראה הסיבה שאני
מחייך אלייך חזרה, שאני מתנהג כתמול שלשום, שאני משדר לך
סימפטיות בכמויות שהיית רגילה לצרוך ממני.
רק כאשר נותר אני לבדי, בחשיכה, עולים עד מהרה כל המטענים
ועליהם חרוטים שמך, בוערים בי, זועקים שאעשה משהו לגבייך. ואני
נאלם. משותק. חסר אונים מול יופייך המהמם, מול אופייך
המניפולטיבי שנפלתי ברשתו.
בין אם את מודעת להשפעתך העצומה עליי ובין אם לא, שלי לעולם לא
תהי, גם אם יהיה זה הצידוק היחיד לקיומי. מתי הייתה הפעם
האחרונה שהקרבת משהו למעני? למען אותה ישות חסרת עמוד שדרה,
השרועה לרגלייך, המתחננת לרחמייך בלא קול? קל וחומר שלא תעלי
על דעתך ללטף את לבי בחיבה. אין אני מסוגל לבקש ממך זאת, כי
תפקיד זה מוטל על לבך שלך
והוא כידוע, מיאן מהרגע הראשון.

אפילוג דמיוני
כלאחר יד לילך פותחת את המכתב, ולאחר כמה שורות מבינה שאין הוא
שגרתי כלל. מתיישבת היא ופניה עוטים מבט של רצינות עמוקה
בכתוב. עיניה שטות מהר ועם כל מילה שסורקות, לבה מתכווץ עוד,
דוחס לתוכו בושה, חרטה, תדהמה והמון, המון רחמנות.
היא קוראת את המילה האחרונה וקורסת על השולחן מולה, כובשת
בזרעותיה את פניה הרטובות, כובשת בתוכה בכי חרישי. בכי שפוער
בה צלקת. לחייה הצחים והלחים מבריקים באור הפלורסנטי מלמעלה
והיא קמה מכסאה כשהיא מפנה מבט מושפל אך נחוש גם יחד אל עבר
הדלת - לעברי. היא יוצאת באחת, מפנה ראשה וקולטת אותי במרחק
מה. קוראת בשמי ובעוד אני מסתובב כדי לראות מי קרא לי, היא
פותחת בריצה אליי, משאירה אחריה שובל של דמעות.
כשהיא נתקלת בי, היא נצמדת חזק, מחבקת כדי שלא אוכל להתרחק,
כדי שלא תוכל להתרחק עוד ממני. הדיפתה אמנם חלשה, אך אני מניח
לעצמי ליפול אחורנית, צונח כמקשה אחת איתה על כר של דשא.
אני מרגיש את צווארי נדחק בין זרועותיה ואת לחישותיה החנוקות
דמעות באזני - "טפשון, טעית".
היא ממשיכה לבכות על צווארי ואני מלטף שיערה הארוך, שותק כמו
תמיד.
לאחר זמן מה, שהיא כמעט נרדמת יחד עם הלבנה, אני מתחיל להניע
את שרירי, לגלגל אותה מעליי. היא חשה בתנועתי ורק פולטת בקושי,
בבושה, "אל תלך".
"למה?" אני שואל בתמימות אופיינית. "כי, כי, אתה האחד. אותך
אני רוצה. כי לא הבנתי מה אתה עבורי, עד שפקחת את עיני. עד
שגרמת לי להבין עד כמה אתה חשוב לי. עד כמה אני רוצה אותך
איתי"

המציאות כנראה תהיה אחרת...