הולכת ברחוב וממיינת: האשה העצובה בשחור היתה שורדת. יש לה
פרצוף חזק של אחת שהיתה מסתדרת איכשהו. מבריחה אוכל מבעד
לחומות העבות של הגטו, אולי. מוכרת את טבעת הנישואים שלה.
עומדת ברחוב ומתחננת לאוכל.
האיש הקשיש בפינת הרחוב היה וודאי מהראשונים למות. בגיל כזה
כבר לא מחפשים איך לברוח, איך לשרוד, רק משלימים עם המציאות.
לנערה הבלונדינית שיושבת מולי באוטובוס היה סיכוי גדול. המראה
הלא יהודי צועק ממנה ובעיניה  יש כוח חיים שנראה חזק מהכל.
לילד כהה השיער שהיא מחזיקה בידו, לעומת זאת, לא היה שום
סיכוי.  
איך, אני חושבת. נרצח ביער אפל ושותק בפולין, גופו הקטן נופל
לבור. נשרף באש. נחנק בגז. מת ממכות רצח של קאפו גרמני.
אולי נותר יחיד...
תפסיקי.
מה את חושבת לעצמך. מה את היית עושה שם, בימים ההם בזמן הזה.
מתחבאת שנים בארון צר עד אימה, גופך מלבין כגוויה בחושך שבחלל
הארון?נקברת בעודך בחיים? מלשינה כדי לחיות? לוקחת את פיסת
הלחם האחרון מאחותך הקטנה כדי לשרוד?
ואיך ממשיכים כשלא רואים את המחר. ומה נותר כשכל  האנשים
שהאהבת נשרפו חיים. ולמה ממשיכים.
אבל לבחור שעומד בפינת הרחוב יש מראה של פרטיזן ואני מחייכת.
הוא היה נלחם, אני יודעת. הוא לא היה נותן, היה מוצא דרכים.
הקירות של הרחוב שאני עוברת בו מלאים פרסומות טיפשיות ותמונות
של בחורות בלונדניות מחייכות,  כאילו לא ידעו. כאילו לא הריחו
אז את עשן המשרפות. כאילו לא קראו עיתונים. כאילו לא שתקו.
כאילו לא עצמו עיניים למול תמונות הזוועה הראשונות משחרור
הגטו.

בלילה שוכבת במיטה הרכה, הנקייה.
ששה מיליון אנשים ישנים על דרגשים לידי, מחרחרים בשנתם,
נחנקים. בלילה הירושלמי הכבד עולה הבל נשימתם ומתערבב בזה
שלי.
חמישים ושמונה שנה אחרי.
עדיין שואה.