קראתי את התגובות וכל כך התרגשתי. שמונה עשרה אנשים קראו
והתרגשו. הם כתבו שזה אמיתי בעינהם ואני האמנתי. זה תמיד מפתיע
כמה קל להאמין למחמאות.
עכשיו זה סיפור מודפס. מעניין איך זה משפיע על הכתיבה העובדה
שמקלידים ולא משתמשים בעט ונייר. פתאום למילים אין ריח, אין
גוון. גם לסלסול של ה"למד" יכול משמעות כשזה בא בהקשר מסוים.
לפעמים היד רועדת, ואז המילים גם רועדות. לפעמים נושרת לה דמעה
על הדף, ואז הוא נרטב וגם שנים אחר כך עוד רואים את הקימוט.
אני אמנם לא בכיתי כבר שנים, אבל זה רק הופך לפשע גדול יותר
לבזבז את הדמעות כשיבואו, על מקשי פלסטיק, שלא לדבר על הנזק
שעלול להגרם למקלדת.
אני רוצה לכתוב ספר, אבל זה נראה לי קשה. בטח צריך לעבוד עם
תרשימים וסכימות. לבנות דמויות וכיוצא בזה. סיפור קצר זה קל,
מזון מהיר להמונים. אפשר גם לבנות אידאולוגיה מסביב, משהו על
תרבות הזיפזופ בשלט ועבודה עם כמה חלונות במקביל על המחשב. הכל
היום מהיר יותר, אין כבר זמן לים ושמיים. צריך להספיק לראות את
השקיעה וגם ללכת לסופרמרקט לקנות במבה לילד. גם הרומנים
מורכבים היום יותר מסצינות קצרות. העולם הפך לגימיק.
ויש אינטימיות. אינטימיות רכה בינו לבינה. ליטופים מרגיעים.
יושבים מחובקים על הספסל בשדירה מול כל הסכינים שנזרקות בחוץ.
מגוננים אחד על השני. מפחדים אחד בתוך השני.
אבל היא לא לבד האינטימיות הזו, תמיד תהיה תשוקה שתדחף, תתלהט,
שלא לומר תשתולל ולא תרפה עד שתגיע אל הפורקן. ובדרך תרמוס כל
מה שבדרכה. היא עטופה מילים מתוקות התאווה הזו, אבל אל תתנו לה
לבלבל אותכם, היא אכזרית והיא לא יודעת שובע. היא לא תוכל
לעצור גם כאשר תכאיב.
ובסוף הריקנות חודרת אל חלל הלב ופתאום לא ברור מה אנחנו עושים
כאן יחד, מזיעים באותה מיטה. מרגישים כמו חיות. נדהמים. איך
מהאהבה נשאר רק נוזל דביק שמלכלך את הסדין ומסריח את החדר.
כבר 287 מילים הוקלדו במסמך הזה, כך מעדכן אותי מעבד התמלילים
שלי. אם הייתי כותב על נייר בטח לא הייתי טורח לספור.
ורק להזהר לא להשמע טרחני. הטרחנות היא האויב מספר אחד של
סיפורים מעין אלה. בדרך כלל היא מתגנבת במסווה של שנינות יתר,
כאשר כבר לא ברור מה היעד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.