במשך מעט יותר משלוש וחצי יממות, שהן שמונים ושבע שעות, שהן
חמשת אלפים ומאתיים דקות, לא הוצאתי מילה מפי ולא נאמרה כלפי
ולו מילה אחת. לא מצד הוריי או אחותי, לא מצד מורה או עמית
לספסל הלימודים. שכן בן שמונה ששמרתי עליו פעם אמר לי שלום,
ומנע ממני להמשיך בשבירת השיאים המרשימה הזו.

שתיקה של חוסר הכרה בי.

האו"ם מתכנס להצבעה בנושא: ארתור- בעד ונגד, והחלטתו פה אחד
היא לבטל את קיומי. דנידין יבין אולי לליבי.

אני שותק, העולם שותק. תיקו מכובד.

מתחת לעורי אני צועק, צורח, הצלילים המזוויעים מנתצים זגוגיות
של מכוניות וחלונות ראווה, אני מגביר את עוצמת הצרחה וקרומי
עור התוף של אלפי אנשים נקרעים ודם זולג מהם, אני אזעקה אנושית
(אנושי?) הזועקת: בסך הכל בן אדם שרוצה שתאמרו לו מילה.
לא ביקשתי שיחייכו אלי, שיתעניינו באמת בשלומי, שיהיה אכפת
ממני. רק שיאמרו שלום מזויף, כמו לכל האחרים. שישאלו "מה
קורה?" בלי לחכות לתשובה.

מי יאמין שאני צמא עד כדי כך למגע אנושי? מי יוכל להבין?

כבר קרה שנעמדתי במתכוון בקירבה לאותם חיות בדמות אנוש
שמתקבצות זו סביב זו ונוהמות, על מנת שילעגו לי. במצבי, כל
התייחסות היא שיפור במצב. אני בשפל כזה שאין עוד כל דרך לרדת,
כל נדמה לי, אבל תחושה פנימית מסמנת לי שעוד נכונו הפתעות גם
בתחום הזה. אלוהים לא משחק בקוביות, הוא משחק בי.