(לאור)
שמור לי על השירים, אמרתי לו, שמור עליהם איתך, התפלש בהם, לקק
אותם, נשוך אותם, שמור לי עליהם.
הוא חייך מאחורי המצלמה ועוד קליק נשמע. נשענתי קדימה מהספה
שלו, מפזרת את שערי על הפנים ומציגה בפניו נשים שונות שבתוכי,
בעוד הוא, גבר אחד, יכול להיות כל דבר.
הוא לבש רק מכנסיים ושיער החזה שלו התפתל כשהוא שינה זווית
צילום ואני חשתי במפתח הלב את נקישת הצמצם במצלמתו.
אתה תקרא את כולם, נכון, אתה מבטיח, כן, מבטיח, אבל עד הסוף,
כן.
איכשהו שוב היינו במיטה, אני עירומה נעמדתי מעליו ברגליים
פשוקות והוא בלי לקום מהמיטה שלח יד למצלמה על השידה וצילם
אותי וחייך.
ככל שהוא נשך אותי יותר אני שרטתי יותר וככל שהוא דקר יותר אני
חתכתי יותר וככל שהוא צילם יותר אני התפשטתי יותר וככל שהוא
שתק יותר אני כתבתי יותר. את מייצגת את השירה הוא אמר ואני
הערצתי אותי.
והוא שמר עליי, שמר עלי איתו, התפלש בי, ליקק אותי, נשך אותי.
ואני שמרתי עליו כמו שרק אישה אמיתית יכולה לשמור על גבר-ילד
כמוהו, שיודע יותר אבל מרגיש פחות.
תכנס, תנשך, תכאיב, תרצה, כן, אני כאן, גם אני, גם אני, גם
אני, את רוצה להצטלם, לא יודעת, אתה רוצה לכתוב, לא יודע, את
רוצה להתלבש, לא, אל תתלבשי, תורידי עוד, תורידי עור, תורידי
אור, תורידי.
כתבתי עליו שירים, על כל הגוף והוא צילם תמונות שלי, של כל
הגוף. היינו עירומים וקשורים, חותכים ומדביקים, שומרים ושותקים
ושורטים ושקטים.
כשהייתי צריכה כבר ללכת הוא עזר לי להתלבש ואני רק נשקתי
בחופזה ורצתי, לא מביטה אחורה, יודעת שהוא יחכה לי ויודעת שאני
עוד אחזור.
פברואר 2002 |
