[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה מוש
/
ארוחת ערב אצל הדוד

"רותי! את מוכנה?" צעקה לי אימא, "כבר צריך ללכת!"
"רגע!" צעקתי, "אני כבר באה, הסתבכו לי השרוכים בנעליים!" אבל
האמת היא, שלא. הם לא 'סתם' הסתבכו, אני סיבכתי אותם בכוונה.
לא רציתי ללכת אל הדוד. אני שונאת ללכת לשם. שאלתי את אימא אם
אני חייבת לבוא ולמה, אבל היא סתם אמרה שחייבים כי ככה. ככה
זאת לא תשובה, רציתי להגיד לה, אבל היא נראתה עצבנית באותו
הזמן, אז ויתרתי. ישבתי בחדר שלי והסתכלתי על הדובי שלי. "לא
רוצה ללכת." אמרתי לו. והוא רק הסתכל אלי במבט רגיל, שלא כל כך
מבין מה קורה סביבו, אבל שליו. רגוע. שום דבר בעולם לא הטריד
אותו.
"רותי, את באה? למה את כל כך מתעכבת?" צעקה אלי אימא מהדלת,
"אנחנו נאחר!"
"אני משתדלת למהר!" עניתי לה. שיקרתי לה. אבל לא היה אכפת לי.
לא רציתי בשום אופן לנסוע לדוד. תמיד משעמם שם, ולא נחמד. יש
אווירה עצובה  ואפורה, למרות שכולם נראים שמחים, כל המבוגרים,
כלומר. אולי נראה לי שאפור שם מרוב עשן של סיגריות. מסריח. כל
הזמן כל המבוגרים שם מעשנים ומדברים ולאף אחד אין זמן אלי.
כולם שוכחים אותי. אומרים לי "לכי לשחק אם הילדים האחרים". אבל
הם שוכחים שהילדים האחרים גדולים ממני בחמש שנים ומשחקים לבדם.
"דובי," אמרתי, "מה אני יכולה לעשות? אם אני לא אלך אימא תכעס,
אבל אם אני כן אלך, אז אני אסבול. אני שונאת ללכת אל הדוד."
"טוב, רותי, אני באה לעזור לך עם השרוכים. בחיים לא נגיע בקצב
הזה!" אימא צעקה מהכניסה.
"טוב," אמרתי. אבל ידעתי שזה לא טוב. אני שונאת שלאנשים אין
זמן בשבילי! וחוצמזה, תמיד הוא כועס עלי, הדוד. הוא לא נחמד.
הוא רשע! רצתי והתחבאתי מתחת למיטה. שמעתי את אימא במסדרון.
"דובי אל תגלה" לחשתי ואז שתקתי הכי הרבה שיכולתי. בקושי
נשמתי. אימא נכנסה לחדר.
"רותי?" שאלה, "מעניין איפה רותי. לאן רותי נעלמה? דובי, ראית
את רותי?"
"אל תגלה!" לחשתי לו, "הבטחת!"
"אוי, שמעתי משהו..." אמרה אימא והתקרבה אל מתחת למיטה. כשהיא
הציצה וראתה אותי אמרה: "הה! הנה רותי!" היא ניסתה להישמע
מופתעת, אבל אני ידעתי שהיא רק עושה את עצמה. היא תמיד רק עושה
את עצמה. יצאתי מהמחבוא שלי והשפלתי את מבטי.
"אוי נו..." אמרה לי אימא, "עכשיו תראי מה עשית, את כולך
מלוכלכת! למה זחלת על הרצפה?" לא עניתי.
"אוהו..." אמרה אימא, "עכשיו היא נעלבה... טוב, בואי, הולכים."

בכלל לא נעלבתי. היא ידעה שלא נעלבתי. היא רק עשתה את עצמה.
היא גם ידעה שאני שונאת את הדוד. בגלל זה. בגלל שעוד לפני
שנכנסים לאוטו אני ואימא כבר ברוגז. פתאום היא מדברת בקול קפוא
ולא עונה לי באמת, רק כאילו, תשובות כמו "ככה", או, "סתם", או
"בלי סיבה". והיא לא מקשיבה כשאני מדברת. אבל היא שוב עושה את
עצמה, ואומרת "יופי", או "בטח, כן", או "ברור".
הבטתי בדובי. הוא הסתכל עלי בחזרה, באותו מבט שליו שלא בדיוק
מבין מה קורה מסביבו. קינאתי בו. "איך הוא תמיד רגוע?" חשבתי.
"איך לא אכפת לו? תמיד הוא שמח! רוצה לבוא איתי?" שאלתי, אבל
הוא לא השיב. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו.
"נו, רותי בואי. אבא מחכה לנו באוטו."
"כן, אני באה." אמרתי בקול עצוב.

אני שונאת ללכת לדוד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
You tried your
best and failed
miserably. The
lesson is:
never try.

- Homer Simpson


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/10/03 1:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה מוש

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה