המחשבה הראשונה שלי, כשאני קם בבוקר, היא: "רק לא עוד יום".
הידיעה הברורה של מה שצפוי לי בהמשך מכריעה אותי, ועל גופי
משתלטת עייפות עצומה ללא כל קשר למספר שעות השינה שזכיתי להן
באותו לילה. גם זיק קטן של תקוה אין בי. האופטימיות שלי מתבטאת
במוכנות שלי להמשיך לחיות למרות הכל, וגם זה על תנאי.

מה יהיה איתי?
אני יכול לענות לבדי על השאלה, ללא כדור בדולח והורוסקופ: רע
יהיה איתי. אין חדש תחת השמש.
העייפות מונעת ממני כל יכולת להלחם בדטרמיניזם הזה, שקובע את
המסלול הגיהנומי שלי דרך החיים. אם היתה בי רעננות אולי הייתי
יכול להלחם בו, בהם, בכם. אבל תשישות אדירה וקבועה
כמו זו שלי לא מותירה לי כל ברירה אלא להמשיך ולספוג חבטה אחר
חבטה.

קפקא היה אופטימי.