אני טעות. בטעות נתבקעתי, מחדל הוביל לפעימתי הראשונה, ומשם
והלאה המשכתי מכח הטעות הראשונה, ועצום כוחה. אני טעות, יודעים
זאת הוריי, מוריי וחברי, יודע זאת גם אני, לא אכחיש זאת, לא
אתעלם, כך תמיד הייתי, וכך אשאר, עד שאבוטל.
אני טעות, לא ניתן להחמיץ זאת. רואים זאת בפניי הכעוסים,
בעיניי הצרות, בהווייתי הערירית. מרגישים זאת בכל פסיעה שאני
פוסע, בכל נשימה שלי, בכל מילה שבורחת מבין שפתיי. כל תו בפניי
זועק זאת לשמים, מטיל את עצמת הטעות על שאר בני-האדם, שלא
מספיקים להתכופף, וסופגים אותי בפניהם, במהירות מתאוששים
וממשיכים הלאה, כאילו לא התרחשתי מעולם. כזה אני, ככל טעות,
אשאר פה, עד שאטואטא  מתחת לשטיח.
אני טעות, אתם יודעים, רואים את זה. אני מבין מכל נחירת אף
שנשלחת אליי, מכל הפניית גב. קשה לכם המראה שלי, המוטעה,
האכזרי. וכשם שאתם מתייחסים לכל טעות- כך אליי, כעוסים,
סולדים, מנסים לשכוח. אני מבין אתכם. גם אם טעות אני, מסוגל
להבין את הנכון, ואתם- נכונים. כל צעד שעושים מולי זועק את
טעותי, כל אדם שלא עוצר כדי לתהות על קנקני, ואין אחד שאינו
כזה, מחזק את הנחתי. אני טעות, וגם אם זה ברור וידוע לכל, איש
לא מנסה למשוך את הטעות הזאת בחזרה, לתקן את הרושם הנורא
שהשארתי.
אני טעות, ולא מצאתי עוד אחת כמוני, אני לבד. הצלחתי להידבק
לכמה איטיים, אך אף הם, על-אף קשי תפיסתם, קלטו את מהותי מהר
למדי. יש כמה שאינם מכוונים לגמרי למטרה, אך כמותי, שמחטיאים
אותה לחלוטין, אין. שניה אחרי שנבקעתי, כבר נגלתה עוצמת הטעות,
אך היה מאוחר, ואני כאן, ואין דרך לתקן אותי. אני טעות, לא אני
טעיתי, אך אני משלם ומשלם ומשלם, כל שניה, כל דקה, כל יום.
משלם בהתנשאות, בסלידה, בזלזול, בבדידות, בעצב. משלם אף לשוגים
על טעותם, שהיא אני, בכל אלה וביותר. רחוק אני מלפדות את
חובותיי.
אני מצטער, עולם, על שאני מחטיא אותך בקיומי המגעיל, על שאני
מטמא את משטחיך הקדושים בפסיעותיי הגסות, המטונפות. סלחו לי,
בני-אדם, על שנאלצים אתם לספוג הווייה דוחה כמותי לתוככם,
לקלוט אותי בנוף המושלם שלכם, לעכל את גודל השגיאה שבי לנוכח
השלמות המוחלטת השוררת בכל השאר, על שהבאתי נתח מציאות לתוך
מהותכם התמימה. מחלו לי, אין ביכולתי לראות כמותכם, נכונים
אתם, אני טעות.