לפעמים אני פוגם בעצמי, כדי שאוכל אולי יום אחד להימנע מהעולם
שכל-כך מתאכזר אליי, מאנשיו הזוועתיים, מהביריונים, שנדמה
שהשתלטו על כל חלקה טובה, שאולי הייתה בו פעם, בימים יפים
יותר, הרבה לפני שאני הצטרפתי אליו.
לפעמים שורט בעדינות את פרקי ידיי, לעשות זאת כראוי אין לי
אומץ, כדי שאולי אמי תיכנס לאחד מהתקפי ההיסטריה המדומים שלה,
תסרב להסיר עיניה ממני ותאסור עליי לצאת ללימודים, שם אספוג
התעללויות פיזיות, התעללויות מילוליות, והגרועות מכל- שתיקות
מתעללות.
לפעמים בועט בעמודים, אך תמיד מרכך את הבעיטה שניה לפני המפגש,
כשאני מעלה בדימיוני את הכאב העצום שיאחז בי בשניה שתתמזג רגלי
בעמוד בצלילי התרסקות מזוויעים, ולא מצליח לעשות פגם שיספק
אותי מלוא צרכי.
לרוב אני משתפן ברגע האמת
במקרים האלה העולם נוטה לעשות את העבודה השחורה עבורי.