היא ניגשה אליי בחיוך רחב, וידעתי ישר מה היה רצונה.
הושטתי לה את ידי, והיא הניחה בה רימון גדול וסכין.
חתכתי חתך קטן בקליפה והפרדתי את שני חצאי הרימון במיומנות,
בלי להפיל אף גרגר אדום ובלי לפצוע את הקרום של הגרגרים הקטנים
שהיא כה אהבה.
העיניים הגדולות שלה התרחבו בהתפעלות, משום שהיא לא הצליחה
ללמוד לעשות זאת עדיין.
היא התיישבה לצדי והחלה לאכול אותם אחד אחד, אינה ממהרת לשום
מקום, וכל הבעתה אומרת שביעות רצון.
בעוד היא אוכלת להנאתה את הרימון, אני סיימתי את ענייני והלכתי
משם, כאילו לבקש לעצמי עוד חובות.


כשראיתי אותה בפעם הבאה היא לא ניגשה אליי, אלא אליו. גם עכשיו
יכולתי לראות בהבעתה בדיוק מה היא רצתה ממנו. הפרצוף העדין היה
יכול להביע את כל שהיה על ליבה.
לרגע חשבתי שמשונה הדבר, שכן בסופו של דבר היינו דומות מאוד
אחת לשניה, אותו מבנה, אותם שרירים בפנינו, ובכל זאת היא יכולה
להביע את עצמה ללא מילים.
אחר כך חדלתי, שכן להשוות אותה אליי היה כשם חילול הקודש
עבורי. להשוות פרפר יפהפה שכמותה לחרק נלוז שכמוני, הרי זה
הרוע בהתגלמותו.
"מה שלומך, חמודה, הכל טוב?" הוא שאל אותה בחיוך. וגם היא,
זוויות פיה נמתחו כלפי מעלה. יכולתי לראות שהחיוך לא הביע את
אושרה הכללי, אלא את שמחתה שמישהו מעוניין לשמוע את צרותיה.
אבל הוא לא ראה את זה. הוא לקח את חיוכה כסימן לכך שהכל אכן
טוב, ופנה לדבר עם אחרת. עיניה התרחבו אך במעט, והביעו כעת
תחינה נואשת, אבל פניו לא עוד היו מופנות אליה.
רציתי כל כך לעזור לה, אבל לא אליי היא פנתה. והבנתי זאת, שכן
אם הייתי נהדרת שכמותה לא הייתי מצפה ממישהי שכמותי שתוכל
להבין ולו במעט את צרותיי.
אבל הם לא ראו את הבעתה העדינה, רק את החיוך נצחי.
והם לא ראו סימן לניסיונותיה המרים מעבר לפרצוף התמים.
והם לא שמעו את תחינתה, שכן כוחה לא היה בקולה.
והם לא ראו את החיוך שלה דוהה.
בפעם האחרונה.