הסיפור הזה התפרסם לראשונה בכתב העת "עיתון 77" ביוני 2002.


אינני סבור כי מותי הפיזי, שיגרום נזקים ללא ספק ,יחריב  
עולם זה; אך העדרותי הרוחנית ודאי שתשים לו קץ".
(מתוך יומן של יונסקו)


למרות מה שנאמר בטקסט שבסוף "התחייה"(1), במהלך חמשת פרקי
הסימפוניה יש הרגשה שבאותה עת - בהיותו בן שלושים ומשהו - שאף
מאהלר לנצח את המוות במובנו הפשוט. הדיבורים על תחיית המתים לא
סיפקו אותו, ומרוב פחד - ככה זה נשמע! בפרק השלישי הוא אפילו
צחק מרוב פחד! -  ניסה להוכיח שהוא כל-כך מוצלח עד שמגיע לו,
באופן אישי, כמו קספרוב(2) בסרט של ברגמן, כחול ועמוק - אם
כי לא יהודי - כמו המים באבו-רודס.

"החיילת הזאת לא מספיק יפה בשבילי", אמר לעצמו חייל לא מספיק
יפה, אחרי שבמינחת מטוסי התובלה היא קיבלה את פניו יפה-יפה.
החרשות שגרמה לו הנחיתה עזרה לו להתגבר על מבוכתו - במקום לדבר
הוא הושיט קדימה את שתי ידיו והוריד לה את משקפי השמש, ובעוד
היא מחניקה את הציחקוק (המתבקש) היו לו כמה עשיריות שנייה לחפש
את הצידוק (המתבקש) לאותם צהריים, לבדוק בקלוז-אפ האם בכל זאת
כחול עמוק, העצב, בעיניים, האם בכל זאת יש בה משהו שמזכיר את
זאת שהכי הרטיטה באותה שנה - זאת שלכבודה המציאו את הקלוז-אפ!
- את הפרסונה, של ברגמן.

אבל בכל זאת עצרנו בלגונה, בדרך לבסיס. בתוך המים לא התעקשתי
איתה כי כבר לא הרגשתי ראוי, הכחול-עמוק היה גדול עלי כמו שחמט
עם אותו מחשב שעל שמו קרויה התנחלות אבו-רודס.

אכן דמיתי לטקסט שבסוף "התחייה" יותר מאשר למוזיקה שנכתבה עליו
ושלמעשה די מורדת בו, מתיימרת על גבו, קונטרפונקטית שכזאת, הכי
שווה, בהיסטוריה, מאיימת להשליט, חושך לגרש כמו שרק מוזיקה
מסוגלת. (והמאזין האלמוני מה יש לו לקנא - "בראשית היה הצליל",
אמר לני ברני(3), הצליל של החדווה, הג'וי של המיוזיק, כפי
שנקרא הספר שלו. ובייחוד בלילה, בחורף, באוזניות, ולא לוותר על
הסטריאו!)

הקפה אחרי הקפה עושה הסימפוניה המכונה "התחייה", והחומה עוד
מעט וכמעט: בהקפה הראשונה קולטת החומה כמה נחוש ומאורגן הוא
המצביא המנופף, המצעיד לעברה את חיל רגליו. בשניה היא מתוודעת
לעומק נשימתו. בשלישית, כאמור, מקבלים שומריה כאב בטן
וסחרחורת. ברביעית מחווירים צריחיה ובחמישית היא כולה, כולה
חומה, רועדת וקודחת, אבנים עם לב אדם מוחאות כפיים בעוד שהקהל
האמיתי - זה שבבית ובאולפן - חושב לרגע שהוא עד לנפילתה, ואם
מוזיקה היתה משחק אז האוהדים המושבעים היו חושבים לרגע שהשער
הובקע, כי מרוב שריקות הם לא היו שומעים את השריקה השופטת.
עומדים האוהדים ומסתירים, כולם מסתירים לכולם, לא רואים את
הדגל שמונף בכל פעם שיהודי בתפקיד חלוץ מרכזי מגיע מהר מדי,
קדימה מדי, נתפס בנבדל, ואין הנחות לאנוסים.

"תחייה כן, דווקא מגיע לי", אמר לעצמו החייל היהודי, "אבל
ניצחון לא, אולי פעם". כי אפילו למאהלר חסרו כלים (הסימפוניה
הזאת נכתבה בסוף המאה התשע-עשרה, כלומר לפני המצאת
הסינתיסייזר). היו לו כישורים אבל מסתבר שלא מספיק, וגם הרצון
אף פעם לא מספיק, וגם על קספרוב אומרים שחסר צריח, כלומר מותר
להניח שרק הצריח הוא המבדיל בין קודש לבין השחקן הגיבור שמנסה
להיות בעצמו הגיבור שאותו, גם אותו - בשלב זה, לפחות - הוא קטן
מלהכיל, להחיות.

ויש אומרים שלא צריח של ממש היה חסר לו - לא מעץ ולא מפלסטיק -
אלא הצרחה, מהלך, עירבוב של הצריח עם המלך המוגבל והרגיש
(והמפונק), משהו חתרני אבל חוקי, עקרבי אבל חד פעמי, הסחת דעת
שמקורה בחמלה. אבל כנראה שגם הצרחה - גדולה ומתוזמנת ככל שתהיה
- היתה קטנה מלהחיות, ולכל היותר הוא היה משיג תיקו (שזה משהו
שגיבורים מתעבים אפילו יותר מהפסד).

בערב הגיע מברק שפקד עלי לחזור למחרת - כאילו אישר את מה שכבר
הבנתי בכוחות עצמי. הדקוטה עוד היתה בהמראה כאשר פתחתי את
רצועת הבטיחות ונעמדתי על מושב הברזנט והשקפתי השקפה אחרונה על
החול והים וכאילו שמעתי את הרישרוש של המים ואת השיר על הארץ
אשר אפילו מאהלר "הודה" - אמנם רק ביצירתו האחרונה - שהיא
מתרחקת ונגמרת לעולם.

"גם לא בלילה, כשהשחקים יורדים", הצחיק החייל את עצמו בעזרת
שיבוש של ציטוט מהמערכון שהכי הרטיט באותה שנה. "אולי פעם!"
הוא צרח כאשר יד של קצינה ענקית - זדונה אך בוטחת - תפסה
בחגורת מכנסיו והשכיבה אותו פרקדן במעבר שבין המושבים; "אולי
פעם! בסוף כל התחיות!".


-------------------------
(1) שמה של הסימפוניה השניה של מאהלר
(2) כוכב שחמט
(3) לאונרד ברנשטיין






האתר שלי:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991