לפעמים כשהשמים מתכהים.
והירח האדום מתגלה.
הזאב שבי יוצא ומילל לירח.
ושר את שירי הבלוז של ראשית האנושות.
הציפורניים גדלות ואני צועק וקורע הכל.
ושני לוחות טקטוניים מתנגשים בתוכי.
כל כך קדום, מראשית הווייתי.
והלבה שמתחת לפני השטח מתיזה.
ואני כולי הוזה רץ כמטורף מתחת לירח האדום.
שיכור לדם, לדמי.
והכל מבפנים.
ואז אני באמת מודע למימדיי האמיתיים.
מרגיש צר מידיי מכדי להחיל את רעידות האדמה,
ואת הקריעות הפנימיות.
אולי בזמנים האלה צריך לכלוא אותי.
אולי רק כך אפשר למנוע פגיעה.
ולכן זה כל כך מוזר שדווקא החופש הזה,
מחזיר אותי לצורתי האנושית.