הנה הוא שוב חוזר.
אותו דכאון שאוהב לבקר אצלי מידי פעם בפעם.
אני לא בחורה פסימית, בכלל לא, אבל כשדיכאון בא לבקר,
קשה להשאר אופטימית.
מה רע לי בחיים? אני בריאה, תלמידה ממוצעת עם משפחה טובה
וחברות נאמנות. נכון, יש בעיות כמו לכל בן אדם אחר, וכמו כולם
אני מנסה להתגבר.
אז בא אותו דיכאון, מבקר אצלי, ומתנחל.
מסרב ללכת. מבקש לישון אצלי יום, יומיים, ומשם זה כבר הופך
לשבוע. מה עושים? אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא ילך. שאם אני
אתעלם ממנו, הוא יבין שהוא לא רצוי.
אולי אם אני אפסיק להאכיל אותו יום יום בעצב, כעס, תסכול ובכי,
הוא יילך. הרי בלי מזון, ובלי יחס מצידי, איזו סיבה יש לו
להשאר?
ואז באים החברים שלי ואומרים לו, שעליו ללכת, כי  מחר יש לי
יום חדש והוא חייב להיות יותר טוב כי, ככה המשפט אומר לא?
מחר יהיה יותר טוב,
אבל דיכאון לא ממש מקשיב להם ומהדהד לי בראש:
מחר לא יהיה יותר טוב.
מה עכשיו? דיכאון מסרב ללכת, הדיפרסיה מצטרפת אליו לביקור ומפה
לשם, הפכתי להיות בחורה פסימית. אני לא ממש רוצה, אבל דיכאון
ודיפרסיה לא נותנים לי אפשרות למשהו אחר.
מחר יהיה יותר טוב?
לא. אני כבר לא מאמינה בזה.
מחר לא יהיה יותר טוב.