אני לא מצחצח שיניים.

לא מתוך יוהרה של מתבגר המשוכנע כי הוא בן אלמוות ששיני הזמן
לא תלעסנה אותו ותירקנה כקליפת בוטן, אלא מתוך החלטה שקולה
וברורה: בפשטות, אני לא רואה שום מצב שבו אחיה זמן רב מספיק,
על מנת שהצחצוח ישתלם לי. אין לי שום ספק שאת יום הולדתי ה21
כבר אחגוג מתחת למציבה.

הדרך לא ברורה, קו הסיום כן.

אני לא רוצה להיות כמו כל אותם מתבגרים בוכיים המאיימים
בהתאבדות כדי להשיג תשומת לב. זה לא יועיל לי- לאיש לא אכפת אם
אמות או אחיה. אני מניח ששלומי, שכני לשולחן, יתעצב מאוד אל
ליבו כשלא יהיה לו עוד מושא לפורקן תחושות התסכול שלו. הוא
האדם שיצטער יותר מכולם על מותי בטרם עת.

פתאום מתחשק לי סנדוויץ' עם חביתה.