לפעמים,
אני מתגעגעת לשקט (בתכלת). ודווקא אני מדברת הרבה, לפעמים יותר
מדי.
לפעמים בא לי לבד, בא לי רוח ואוויר (באדום בהיר). לפעמים אני
רוצה עיניים חדשות. לא שאני לא אוהבת את שלי, אבל לפעמים אני
שוכחת להסתכל...
את חושבת שאני אצליח עם עיניים חדשות? אם הייתי חיה בימי
הביניים הייתי נחשבת לעיוורת.
יש לנו מעטה של פלסטיק מסביב לבית, מסביב לכלב, מסביב לחדר,
מסביבנו. פלסטיק. כמו עדשה בעין. מי קבע שעם עדשות רואים יותר
טוב? פלסטיק זה 100% מלאכותי. אנשים טובים צועדים לידנו,
ואנחנו שכחנו להסתכל.

לפעמים אני מתגעגעת לחיוך קצת פחות מציאותי, כמו ההוא שמרוח לי
על הפרצוף 24 שעות ביממה, וכולם חושבים שאני חולת נפש בגללו.

לפעמים הוא מתקשה. הוא מתיישב ממש לידי, מתופף באצבעותיו על
השולחנון שבינינו. מרוחק, אבל אני שומעת את הנשימות. כועס.
עליי. לכאורה.
הוא לא כועס עליי. הוא כועס על הנסיבות. הוא כועס על עצמו.
בגללי. בגללו.
נכון, אנחנו קרובים... באמת. אבל הוא מרוחק - - והשקט,
שהתגעגעתי אליו... לפעמים חונק.
אבל הרבה אנשים זקוקים לי, זה מחזיק.

אומרים שהסיכוי שברק יפגע באותו המקום פעמיים קלושים מאוד.
באלימות זה בדיוק ההיפך. היום ראיתי ילד יפה, הרביצו לו. לא
יכולתי לעשות כלום.
אגרופים בעיניים, בעיניים הכחולות שלו, ואני... עם העיניים
החומות... גם לי כאבו.

לפעמים נדמה לי שהרוחניות זה הדבר המוחשי ביותר בחיי.
הרוחניות, והמגע שלך.
בכל חיי יצא לי לפגוש רק אדם רע אחד. וגם את זה לא זיהיתי, אתה
היית צריך לגרום לי להבין.
אולי אני עיוורת? אבל שנינו עיוורים! והרבה פחות מכל השאר...
שברים, שברים.

חיוכים מזויפים הם דבר לא בריא. גם מציאות. עכשיו, כשאני
כותבת את זה, אני חולה. כבר דחפתי לעצמי הרבה בריאות - קלגרון
("ללא סוכר!"), טיפות אף, סירופ שיעול (הנמכר ביותר הוא קולה,
למדתי)... ואני אנמית, אז כל ערב אני לוקחת כדורי ברזל.

אני אוהבת לחיות, את זה לא יקחו.