[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן סויסה
/
הפסיכולוגית

"את עדיין לוקחת את הכדורים שרשמתי לך?", היא שואלת, ואני
מהנהנת שכן. העיניים שלי נפוחות מדמעות וקשה לי להאמין שרק
לפני חצי שעה עבדתי כאילו כלום לא קרה. "את יודעת שאת חייבת
לקחת אותן, נכון?", אני מהנהנת שוב. כשאני איתה הסכר הזה,
החסום לחלוטין, נפתח והכול יוצא החוצה. כל מה שאני מחביאה
ואוגרת ומסדרת בתוך עצמי בקופסאות. "אז מה קרה אתמול, שגרם לך
להתפרץ שוב?", היא שואלת ומשרבטת לעצמה. לא את האבחנה,
סכיזופרניה, את זה היא שירבטה לה מזמן. כשאני מתחילה לחשוב על
מה קרה אתמול, אני לא בטוחה מי מאיתנו, הנשים שמרכיבות אותי,
היא זאת שאשמה.

"הוא אמר לי לא לדבר יותר מדי בזמן הארוחה", אמרתי לבסוף.
"התכוננו לצאת לארוחה עם הבוס שלו", השתעלתי, "התכוננו והוא
אמר לי לנעול נעלי עקב ולא לדבר יותר מדי". "וזה גרם לך
לכעוס... למה?", היא שואלת. אני נושכת את השפה העליונה ומנסה
לחשוב. ידי משרבטת משהו על דף בלתי נראה. "אני לא יכולה להסביר
את זה. ברור שזה מעליב, אבל זה משהו מעבר לזה. פשוט השתגעתי".
"כן", היא אומרת. "כן".

"לפעמים, כמו אתמול בבוקר, אני מסתכלת עליו ולא מבינה מה אני
עושה שם, כמו כשאני מסתכלת במראה ולא ממש מאמינה שזו אני
שמשתקפת שם, למרות שכבר כמעט 40 שנה זו אותה אני. ואני רק רוצה
לנפץ ולראות מה יישבר. אני מסתכלת עליו ואני רק רוצה את הגרון
שלו, לחנוק ולחנוק ולחנוק, עד שכל האוויר ייצא ממנו, עד שכל
המילים הגבוהות שלו יצאו איתו, ותשאר רק הבהמה הזאת שהוא באמת.
שכולם ייראו את מה שאני רואה."

"הוא שכב איתך?"

"בלילה שלפני. העמדתי פנים שאני ישנה אבל הוא ידע שאני מעמידה
פנים. והמשיך. ולא עצרתי אותו. הרגשתי כמו ילדה קטנה והרגשתי
חנוקה והוא ידע שהוא יכול, הלילה. לפעמים אני חושבת שזו הכול
אשמתי. אני לא יכולה לתת לו את מה שהוא צריך. הוא לא אשם, לא
באמת. כשאני חושבת כך, שהוא לא אשם, אני מרגישה שאני בסדר. את
חושבת שאני מתחילה להיות בסדר?"

"יש עוד על מה לעבוד", היא אומרת. "את יודעת שאנחנו חייבות
להמשיך להיפגש. את יודעת שאם תנסי לחנוק אותו שוב, הוא עלול
להתלונן, ויותר מזה, אני אאלץ להעביר את זה הלאה. אבל את מבינה
כבר בדברים האלה". היא מסיימת לשרבט, שערה נע עם כל משיכת
עפרון, עם כל צליל חורקני של כפרה. היא תולשת את הדף מהפנקס,
מקפלת אותו ומכניסה לכיס חולצתה.

אני קמה ומסתובבת בחדר, תעודות ממוסגרות על קירות לבנים, מספר
עציצים, מסודרים מול האור שחודר בקווים מלוכסנים דרך התריסים.
חדר מוכר נורא. אני לוקחת ממחטה ומוחה את פניי, עיניי יישארו
נפוחות, אבל זה לא נורא. השעון מראה שהשעה האקדמאית שלנו תמה,
והיא קמה מהכיסא. מתקרבת אליי. "את יודעת שאני כאן בשבילך, גם
מעבר לשעות העבודה", היא אומרת ומניחה לי יד על הזרוע. "אני
יודעת", אני אומרת, "תודה".

הפסיכולוגית קמה ויוצאת מהחדר. אני מזיזה את העפרון והפנקס קצת
לפה וקצת לשם, פחות בשביל הסדר מאשר בשביל ההרגשה. אני פותחת
את הדלת. הפגישה של חמש ורבע נכנסת, בחור צעיר עם בעיות זהות
מינית. אני מביטה בדלת הנסגרת מאחוריו, באותיות העץ עם שמי
עליהן המטילות צל של אחר צהריים, ומאזינה לצליל צעדי
הפסיכולוגית המתרחקים. בחוץ מחכים לי עוד אנשים, ואני חושבת על
כל הכאב והטירוף והסודות שממתינים. הבחור מתחיל לדבר אליי,
ואני מהנהנת, משרבטת בשתיקה. כל כך הרבה אנשים. מחכים רק לי.
כל-כך זקוקים לעזרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסלוגנים
שחוזרים על עצמם
כבר לא
מצחיקים.


אחת שחושבת
שהסלוגנים
שחוזרים על עצמם
כבר לא מצחיקים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/10/03 23:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה