ממש בקרוב, שנים רבות מהיום, את
תבואי ותתיישבי על שולחני הכהה
בקלילות נעורים
אני אספר לך שוב על איך היית בילדותך
ואזכר בעצמי
את תקשיבי בנימוס, תחייכי במקומות
הנכונים, ואני אהיה אסיר
תודה.

אינני יודע כיצד ישתנו סביבותינו, אך
הפרדס הזה כבר לא יהיה כאן, לא יוכל
לדחיסות עולמך
הוא ואני נצטופף ונשקע אל ליבו כמתכת כבדה
ואת תרחפי מעלינו אנה ואנה
קטנה תראי לי אז, על אף שגדולה תהיי
גדול אראה לך, אך
קטונתי, קטונתי.

הביטי, אומר אז
הנה הם חייך מונחים לפניך כחלקים
מנשקו של מתנקש מסודרים במזוודה
ולך נותר רק לחברם אחד אחד
בזהירות. ולצידך על הרצפה
מוטלים רגשותי החלודים
במערום, לוחמים שבעי קרבות
אשר יראו כעת כיצד המציאות שלא
יכלו לה, מוכנעת בקליעה אחת שלך.

ואחר תעברי על פניהם בעינייך הכחולות
ממרומי שולחני, והם, פשוטי איברים
ומתמסרים כעל שולחן מנתחים
ימתינו בדממה למבטך השואל
כיצד חומים שכמותם, חדישים בדימוס
שפעם גאים היו
שרועים כעת חלקיקים חלקיקים, פשוטים
וקהים לרגלייך.