התיעוב העצום הזה שאני מרגישה בכל בוקר שעייני פוגשות בגבך
הצנום, כשהן פוגשות בחיוך המזויף שלך, לא יתפוגג בזמן הקרוב.

אני אזהר בדבריי, פן אכתוב עלייך בדרך אנושית...

את לא מסוגלת להבין כלום - סגורה בתוך כדור הזכוכית המנותצת
שלך,
ולא אני ניתצתי אותה יקירתי, לא אני, אלא את בזכות עצמך.

הכעס שלך מבוזבז, ההברות הצורמות האלה שאת מחשיבה כמילים
עוברות כמו כדורי עופרת בתוך ליבי, חופרות שם את קברן השקט.

את מסתממת מהעצבות שלי, מהכאב שלי, מהבילבול הניצחי שלי,
במשך כל כך הרבה זמן סיפקתי לך אורגזמות בשרשרת מאותן מחשבות,
אך לא עוד, לא תחייכי עוד את החיוך העייף, לא תגנחי בכאב מעורב
בסיפוק, לא עוד.

את אהבתי הניצחית שרפת, השארת רק אדמה בוערת אחרייך והסתלקת
מחיי והלוואי שהיית מסתלקת לנצח, אבל לא, את המשכת לבוא ולהצית
אש באותן עלי כותרת עקובים מדם ודמעות, בעלי הכותרת המעטים כל
כך ששרדו את המהלומות הבלתי נתפסות שהלמת בי.

אני לא אינטרסנטית, אני גם לא הכלבה הפרטית שלך, אני אישה שחיה
ונושמת הרבה עשן, שמרגישה את הכל... הכל.

ביקשת מלחמה, התחננת אליה, אבל אני לא השבתי לך במטח יריות.

צר לי, שנפלת קורבן לגלי ההיגיון ששטפו אותי, צר לי שלא תוכלי
עוד להגיע לאותן פסגות ההנאה המעוותות שלך
כי כאן זה נגמר, פה הכל מסתיים
 
            כאן אני מתחילה לחיות מחדש והפעם בלעדייך.