טיפת זיעה ליטפה את מצחי, החום כל כך כבד, אלוהים, בחיים לא
היה כזה חם! טיפת זיעה נטפה מעורפי לכיוון הגב. למה לא הבאתי
כובע, רק שאני לא אקבל מכת שמש, שיט, רק זה חסר לי. טיפות
נוזלות לאורך כל גופי מגבירות את הלחות של עורי הלוהט. חילקו
שם מים קרים בחינם, לקחנו כל אחד שני בקבוקים, היה נורא חם, אף
פעם לא היה כזה חם. השמש יקדה על פנינו. אני כבר רואה איך
האודם מתפשט על פניה של סבתא, סבא נראה רענן מתמיד, נו, הוא
היה חכם והביא כובע, כולם הביאו חוץ ממני ומסבתא. אה, וגם אחות
של סבתא והבת שלה, שהיא הבת דודה של אבא שלי, שגם הוא הביא
כובע. זיעה ניגרת מצווארי, מטפטפת טיפות-טיפות על השיש הקר.
"את באה מחר?" בת דודה של אבא שאלה. "כן, בטח", אמרתי אני,
משתדלת לייבש את פניי עם המטפחת. עכשיו אסור לדבר דקה שלמה.
צריך לזכור. אני לא יכולה עם החום הזה, מכת שמש בטוחה. סבתא
שלי נראית פחות עצובה מבכל שנה, כאילו היא כבר הבינה, השלימה,
מתרכזת בחיים. סבא שלי גם. אבא שלי תמיד נראה כאילו זה עבר לו.
אפילו כשהודיעו לו הוא בטח היה ככה, בשוק תמידי. אחות של סבתא
שלי, תמיד נחמדה כזאתי, לא נראית כאילו היא באה מתוך נימוס,
הבת שלה כן. אמא שלי תמיד אמרה שרובם חבורה של יפי נפש. למה?
כי הם אשכנזים?! והיא חושבת את עצמה מבינה גדולה בבעיות
התהומיות של החיים. למה? כי היא מרוקאית. היא אפילו לא נולדה
כשהיה את כל כור ההיתוך הזה, אבל היא עדיין מרגישה מקופחת
ובכלל העור שלה לבן. טיפה אחת מהעין ללחי, טיפה שניה, זיעה
רותחת. עזרתי לסבתא לסדר את הפרחים בכד. יש שם כמה כדים, על
אחד כתוב משהו ממש עצוב, לא רציתי לקרוא את מה שכתוב כי זה רק
עשה לי כואב בלב. "למשה, תמיד נזכור אותך, אמא ואבא". לא, בעצם
זה: "משה, נזכור אותך תמיד, אמא ואבא". כן, זה מה שכתוב. זה
נורא עצוב. עכשיו אמרו קדיש וכל פעם שהוא אמר "ואמרו אמן",
אמרנו אמן. כולם, לא היינו רק המשפחה שלנו שם, גם עוד מלא
אנשים שלא קשורים אלינו בכלל. איזה מישהו אחד בא להגיד שלום
לסבתא שלי, הוא היה גבוה שזוף וחסון, ראו שהיה יפה פעם ושהייתה
לו בלורית. הוא יותר מבוגר מאבא שלי בכמה שנים. הוא לחץ לסבתא
שלי את היד והמשיך ללכת. נעלם בים האנשים. מפלים של זיעה זרמו
בכל גופי, מאיבריי החוצה, מרטיבים את גופי הזעיר. הכל נגמר.
הרבה דבורים באו לפרחים החדשים ששמנו בכד. התחלתי לחשוב לעצמי
בזמן ששרו "אל מלא רחמים", שזה מוזר שהדבורים הולכות לפרחים
האלו, פרחים. חיים שצומחים על מוות. זה פשוט מוזר, אבל במידה
מסוימת זה גרם לי להבין את כל הנושא של גלגל החיים. מה שאני
מנסה להגיד, זה שיש חיים למרות שיש מוות והחיים באים אחרי
המוות והמוות בא אחרי החיים. זה תמיד הולך ביחד. הדבורים לא
עושות הבחנה איפה הפרח קבור ועל מי. בשבילן, פרחים זה עוד סיבה
להמשיך לחיות. צודקות. הכל הסתיים, כולם חוזרים לאוטובוסים,
שייקחו אותם לחנייה. עזבנו את בית הקברות.