הסתכלתי עליו וראיתי את השנאה בעיניו, בפעם הראשונה חשתי כי
אכזבתי אותו.
הייתי בטוחה באהבתו אליי, בטוחה כי לא יכול הוא לחיות בלעדיי,
אך לא הוא הבעיה, אני זאת שלא יכולה לחיות איתו.
חייתי כול חיי בשקר, שקר עצמי - הגרוע מכולם, הגיע שלב בחיים
שלי שהרגשתי כי אני לא יכולה יותר,הכל זה לא אלא אשליה.
לא רציתי להכאיב לו, אהבתי אותו, אהבתי אותו בכל נשמתי, אבל
עדיין לא בדרך שרצה.
כשבאתי לדבר איתו הוא פתח את הדלת וקפץ עליי משמחה, כבר כמה
ימים שלא ראה אותי,
הייתי צריכה זמן לעצמי, כך הסברתי לו, הוא לתומו חשב שברגע
שאפסע לעבר ביתו הכול אוטומטית יסתדר.
הוא חיבק אותי ונישק אותי בהתלהבות, בעבר כשעשה זאת הייתי
מתלהטת כולי, הפעם כשהדפתי אותו מעליי כבר החל להבין כי משהו
לא בסדר, ראיתי את החשש וצפיתי את ההולך לבוא.
הולכתי אותו לכיוון הספה והושבתי אותו במין תנועה חדה כזאת, כל
כך רציתי לסיים את זה, רציתי להגיע כבר לשלב הזה שבו הוא צועק
עליי ומטיח בי את כעסיו, לפחות אז הוא זה שידבר ואני זאת
שתשתוק, זה הרבה יותר פשוט ככה.
"ידעתי..." הוא לחש לעצמו, "יש לך מישהו אחר".
מהשתיקה שלי הוא הבין שבדרך כלשהי הוא צודק וישר נעמד, הוא רצה
להרגיש חזק ממני, עליון, הוא נהג לעשות זאת בכול פעם שבפרץ
בינינו ויכוח.
הוא היה גבוהה ומרשים, מושך בצורה חייתית, אהבתי להרגיש אותו
מעליי ואהבתי כשחיבק אותי ועטף אותי עם זרועותיו הארוכות.
כשנעמד בתקיפות ואחז במותניו כלא מבין, הבטתי בו ונזכרתי בכל
אותן פעמים שגרם לי להרגיש בטוחה ומוגנת.
הוא התהלך בתמיהה לכיוון חדר השינה, לא הבין את מי אני אוהבת
יותר ממנו, מי האדם שגורם לי לעזוב את הדבר הנפלא הזה שבנינו.
"זה נכון, לא הייתי אמיתית אתך בשבועות האחרונים אבל עכשיו אני
רוצה לספר לך את כל מה שעובר עליי, אני צריכה אותך, רק תקשיב
לי." אמרתי כשאני עוקבת אחריו.
"מה חשבת לעצמך? שתיכנסי לבית שלי, תספרי לי שאת מזדיינת עם
מישהו מהצד ועדיין תקבלי את התמיכה שלי? מה את מצפה שאני יגיד?
שאני מבין אותך ושאני אוהב אותך?
שזה בסדר מבחינתי כול עוד זאת רק פעם אחת ויחידה? פה את
טועה,לעולם אני לא יגיד לך את מה שאת רוצה לשמוע!"
לא יכולתי להביט בו כשאמר לי את הדברים הנוראים האלה וכשלא
הגבתי הוא ניגש ותפס אותי,
"מה קרה? אני כבר לא מספיק לך? את צריכה לצאת ולחפש עוד משהו
מהצד?
אני לא מאמין,הם צדקו, הם תמיד ידעו שאת זונה קטנה,כולם.
אמרו לי להתרחק ממך אבל מאיזו סיבה מטופשת לא הקשבתי להם,
הלכתי אחרייך כמו עיוור."
כשראה את הדמעות זרק אותי על המיטה והחל לנשק אותי בכוח, כופה
את עצמו עליי.
ניסתי להרחיק אותו אך אותן זרועות שבעבר גרמו לי לחוש כה מוגנת
כעת הפכו לפוגעות בי, הוא החזיק את ידיי רחוקות ממנו כשהוא
מתנהג כמטורף.
לפתע הפסיק והפיל את פניו לבין זרועותיי כשהוא מחבק אותי
בעוצמה עד שלא יכולתי לנשום.
"אל תעזבי אותי, אני לא יכול לחיות בלעדייך, לא איכפת לי ששכבת
איתו, אני עדיין אוהב אותך."
בפעם הראשונה שמעתי אותו נשנק מבכי.
"אני לא יכולה להיות אתך, אני צריכה להתרחק ממך עכשיו, אני לא
טובה בשבילך."
שוב פעם נעמד, השתהה מספר שניות ובעיניים חשדניות שאל אם אני
עדיין אוהבת אותו...
"כן,אני עדיין אוהבת אותך." עניתי, ובשניה שסובב את גבו,
סובבתי אני את שלי ועזבתי.
כשהתהלכתי ברחוב, מרחפת עם מחשבותיי, תהיתי, האם בכולנו
מתחבאים סימני שאלה?
האם כולנו מתחבטים בדעתנו בכול פעם שאנו מסתכלים במראה ולא
מצליחים להבין מיהו האדם שמנגד?
ישר עם הגעתי הביתה,עוד לפני שהספקתי להדליק את האור צלצל
הטלפון.
זרקתי את עצמי על המיטה והרמתי את השפופרת, זאת הייתה היא בקו
השני.
"נו,עשית את זה?" נשמע קולה המפקפק בהבטחתי.
"כן,סיפרתי לו, עכשיו אנחנו יכולות להיות יחד..." חיוך קטן
השתרע על פניי.
"אני אוהבת אותך..." אמרה לי בפעם הראשונה מזה שבועות.
"גם אני..." עניתי בחזרה להצהרתה.
"גם אני.."