xxx
עצרתי לצד הכביש וחיכיתי שיפסע לעברי, היה כבר חשוך ומכונית
אחרת לא נראתה באופק. ידעתי כי הסיכוי כי ימצא טרמפ בשעה כזאת
הוא קלוש אז בפעם הראשונה בחיי החלטתי להיות שומרונית ראויה
ולקחת אותו ל"מעוז חפצו!"
הוא התיישב בתמימות במושב הקדמי ואמר בהחלטיות "הוד השרון".
במקרה אחר ,כפי שאני מכירה את עצמי, הייתי מתרגזת ופשוט מודיעה
לו כי אקח אותו למקום אליו אני מגיעה ולא יותר אך הפעם זה היה
שונה, הפעם שתקתי והתחלתי לנסוע לכיוון המרכז למרות שהייתי
בכלל אמורה להגיע לחיפה.
החבר שלי חיכה לי. חצי שנה אנחנו יוצאים ורק השבוע הוא נזכר כי
אני צריכה לפגוש את הוריו! שנינו בני 24 למען השם. לא הגיע
הזמן שייקח את הקשר בינינו יותר ברצינות?
מיד בתחילת הנסיעה התחלנו אני והטרמפיסט שלי בשיחת חולין עלובה
שכזאת הכוללת שאלות שטחיות שלא מעניינות אף אחד בדרך כלל אבל
כולם מגיעים אליהן בסופו של דבר- מן לצאת לידי חובה.
עם הזמן הצלחנו גם לגעת בדברים אישיים יותר ואפילו סיפרתי לו
על "חיי הסוערים" שהסתכמו ברובם במערכות יחסים שלא הובילו לאף
מקום, לימודים אינסופיים ומעגל חברים מצומצם.
וכך, לפתע, באמצע הדרך, כשאני מאחרת בטירוף המכונית החדשה שלי
שוב שבקה חיים.
(רק כך למדתי לקח לא לקנות מכונית יד שנייה ממישהו שבא למשרד
הרישוי עם סיגריה חשודה ביד!)
והנה אני בשולי כביש מרכזי עם מנוע שהתחמם יתר על המידה, ללא
אפשרות לצאת מהתסבוכת אליה נכנסתי כשהפלאפון לא מפסיק לצלצל -
החבר בקו השני מפחד שמא אצור רושם שלילי אצל הוריו.
אך בעזרת המראה הנדיר שלו והחיוך כובש הלב הצליח הטרמפיסט שלי
להועיל לי.
ברגע שהושיט את אגודלו לכיוון הכביש נעצרה אישה צעירה שלא
הסתירה פלרטוט חסר תקנה. חצי שעה אחרי היינו כבר במוסך שם נראו
כ 20 גברים בממוצע סביב מכונית מסכנה אחת כשכחריצי ישבנם
בולטים החוצה וגריז מרוח על פרצופם הנפול- ממש כמו בסרטים.
בל נשכח את הרמיזות הסקססטיות הבלתי פוסקות...וואי
-השריקות....אז אני אישה. אלוהים, תתאפסו על עצמכם!
אחרי ששילמנו מחיר מופקע ולאחר שהצלחתי קצת להרגיע את החבר
שמחכה בחוץ כבר מעל לשעה חזרנו שוב לדרך .
המרחק להוד השרון התקצר ואני רק האטתי את מהירות המכונית.
"אסור שתתחמם שוב" תירצתי כששאל.
קצת לפני שהגענו, ממש בכניסה לעיר שאלתי את המתבקש : "לאן
עכשיו?", אבל הוא משום מה לא הסכים לענות, כאילו פחד שאתעורר
בוקר בהיר אחד ואחליט להפתיע אותו בביקור.
לזרוק אותו ככה בפתח העיר לא היה מקובל עליי ובגלל זה המשכתי
להתעקש שיגלה לי את היעד "הנכסף".
אחרי שעמדנו בערך כ-10 דקות בשולי הכביש ובערך כל מכונית שניה
שעברה לידנו צפצפה, הוא החליט לבסוף לפצות את פיו.
"ברחתי מהבית..." אמר בקול ילדותי.
בהתחלה חשבתי שאולי הוא רב עם השותף שלו לדירה ושהם פשוט היו
ממש קשורים.
(אם אתם יודעים למה אני מתכוונת!)
סירבתי להאמין שהברזתי לחבר שלי  בגלל מישהו בן 17.
עברו כמה שניות עד שסובבתי לאחור את המכונית. כעת נסענו לכוון
ביתי שבצפון, החלטתי לתת לו לשכון בביתי מספר ימים, רק עד
שיסדר הכול!
שעות הנסיעה עברו במהרה, הוא הספיק לשתף אותי בריב המשפחתי
ממנו ברח ואף הצליח להקסים אותי עוד יותר, אם היה הדבר אפשרי.
השעה הייתה כבר מאוחרת כשנכנסנו לביתי הצנוע וישר צנחנו על
הספה, זאת שהותר לי לשמור לאחר שאני והאקס החלטנו להפריד
דרכינו.
שנינו היינו תשושים ורעבים אך עדיין לא הסכמתי להעיק על רגליי
ולהתרומם שוב,מישהי צריכה לשבור את דמות "האישה במטבח" ואני
גאה לקחת את הצעדים הראשונים!
אחרי שהשליח עזב, ישבנו שנינו על רצפת הסלון ואכלנו בתאבון רב.
הרגשתי ממש נוח בחברתו ואפילו הרשתי לעצמי לאכול 2 משולשי
פיצה!
בסוף הערב הכרחתי את עצמי לקום למטבח ולשטוף את הכמה צלחות
וכוסות שהיו בכיור עוד מאתמול בערב.
הוא נכנס אחרי, כנראה שהתעכבתי יותר משתכנן, והעביר את ידיו על
מותניי כשהוא גורם לי לצמרמורת.
כבר באותו לילה כשנשכבתי במיטתי לבדי מאותן סיבות הידועות, יצא
לי לחשוב על היום שעבר עליי, על הרגשות שהתווספו ועל החברה
שאוסרת אותן.
נזכרתי באותם ימים בהם הייתי בתיכון. הייתה לי אז חברה טובה
שיצאה עם מישהו מבוגר ממנה במספר שנים, הבדל של משהו כמו 5 או
6 שנים ביניהם. זה היה נראה לכולם כמשהו לא טבעי, הפרש שלא
ניתן להתגבר עליו, פער בלתי ניתן לגישור.
אני מודה - הייתי בין אותם צרי מוחין, אבל עם השנים הבנתי
אחרת.
היום אני מאמינה שעל כל אדם לבחור את גורלו.
אך החברה שמסביבי עדיין איתנה בדעתה: "אהבה בנויה רק לאנשים
מסוימים בגילאים מסוימים". לנו, האנשים הפשוטים ואולי
המאוהבים, אין זכות לומר דבר כי חוקים הם חוקים.
למחרת בבוקר לאחר שהסברתי לו כי לא יוכל להישאר בדירתי וכי
בסופו של דבר יאלץ לחזור הביתה,  הוא אסף את דבריו ויחד נסענו
לתחנת האוטובוס.
עם מעט דמי כיס וסנדוו'יץ לדרך, הוא התיישב במושב האחורי
והתרחק יחד עם האוטובוס כשאני עומדת ומנופפת לשלום.
צלצול הפלאפון הוא שהזכיר לי כי אני כבר מאחרת, היום אני פוגשת
את ההורים של החבר שלי.
בדיוק הבוקר הוא התקשר וסיפר שהוריו התאכזבו כי לא הגעתי, הוא
גם הוסיף ואמר שאתמול ממש הבין כמה הקשר שלנו חשוב לו ושהוא לא
רוצה לאבד אותי.
יכול להיות שהכל קרה לטובה?!
עדיין בכול פעם שהוא שואל אותי מה עוד קרה באותו יום אני דבקה
בגרסתי:
"רק נתקע לי האוטו..." אני חושבת שבכל פעם הוא מאמין לי יותר.
מדי פעם הטרמפיסט שלי מתקשר, אנחנו מדברים שעות אבל אף פעם לא
יותר מזה.
תמיד כשהוא שואל אני עונה את אותה תשובה "אולי עוד כמה שנים,
כשתגדל..."