נרקיסים הם הפרחים האהובים עליי...חיוך תמיד משתרע על פניי
כשמריחים את לבלובם באוויר.
נכון שבתחילה שבו את לבי דווקא החבצלות.
אהבתי את אצילותן ואת העדינות  שבהן ולכן תמיד רציתי להיות
כמוהן.
אך עם הזמן התחלתי לחבב את הנרקיסים הם בניגוד לחבצלות היו
בדיוק כמוני: עצמאים ותמיד שפופים. גם הם כמוני גודלו בביצה
וגדלו להיות לפרח.
תמיד ידעתי אף פעם לא לעקור אחד מאדמתו! לא רציתי שירגיש לא
שייך בדיוק כפי שהרגשתי אני.
אותו יום ישבתי בסלון כשצלצל הטלפון.
עוד לפני שהספקתי להבין את שקורה סביבי אמא יצאה בריצה מהבית
ולא חזרה עד רדת הערב.
הוריי היו קשורים אחד לשני בצורה שלעולם לא הצלחתי להבין ועם
מות אהובה אמא לעולם לא חזרה להיות אותה אישה שהייתה בעבר.
אפשר לומר שגדלתי לבד. אמא הייתה אך לא הייתה.
אני זאת שהייתה צריכה להתמודד עם התפרצויות הזעם שלה שעם הזמן
הפכו להיות תכופות יותר ויותר-אני זאת שגידלה אותה.
כשגילו זאת השכנים דאגו לשלוח את אותה אישה שבאה ולקחה אותי
מאותו בית משוגעים.
חשבו שעדיף שאשהה בחברת אנשים בני גילי, פנימייה שכזאת.
כאב לי לעזוב אבל ידעתי כי באותו בית לא יודעים על קיומי-אמא
חייתה במין עולם משלה.
כבר מהשנייה שדרכתי באותו חדר חנוק ומעופש, שבו נאלצתי לבלות
את מרבית יומי,
חיפשתי את הדרך החוצה.
חשתי בודדה - אבודה בחלל קטן אך עצום, ללא סוף.
תמיד העדפתי להיות לבד ולחפש תחביב.
הכתיבה היא המפלט שמצאתי- בריחה מהכאב ומהצער.
את כול העולה בדעתי הבאתי על נייר. זה עזר לי באותה תקופה
רצופת קשיים.
הייתי חוקרת את הסובבים אותי, רואה את הסבל שלהם ומנסה להתחבר
אליו.
לעולם לא אשכח את אותו לילה שנשמעו למרחוק אותן צווחות
קולניות.
כל כך עוצמתיות היו עד שממש הכרחתי עצמי לצאת ולעקוב אחר
האחיות שרצו לכיוון חדר מבודד שלעולם לא ראיתי.
משראו אותי ניסו להרחיק אותי והפצירו בי לחזור לחדרי.
אך אני חשתי בכאבו של אותו אדם והייתי חייבת לבחון את שעובר
עליו,רציתי לדעת את שעובר עליו.
חיכיתי מספר דקות עד שעזבו הרופאים את החדר וחמקתי לי לתוך
סיפור חדש.
ההוא שכב שם חסר אונים וחסר הכרה.
לרגע ריחמתי עליו אך מיד התפכחתי וחשבתי על פיסקת פתיחה
לסיפורי.
המתנתי במשך לילה שלם שיתעורר מחכה שיחלוק עמי את סיפורו אך
הוא נשאר דומם.
עם עלות האור סוף סוף פקח את עיניו ונבהל כשגילה אותי לצד
מיטתו ,חשב שגם אני כמו ההם מאמש רוצה לפגוע בו.
ניסיתי בכול מאודי להבהיר לו כי אין בי כוונה רעה אך הוא רק
התיישב ובהה בחלון המכוסה סורגים.
עברו שבועות והוא עדיין לא הסכים לדבר איתי, לא הסכים לחלוק את
סיפור חייו.
היינו פשוט יושבים זה לצד זו ולא אומרים דבר- אהבנו את השתיקה
שהייתה מבטיחה.
תמיד ידעתי שבאחד מהימים תוגנב לאוזני שמועה אודות סיפורו.
ואכן כך קרה- כשאני מתהלכת לי בתמימות לחדרו, מזמזמת לי איזה
שיר מוכר ומנסה להתעלם מקולות הרקע המלווים את המקום, קולן של
שתי אחיות מתלחששות ביניהן הפריע לריכוזי.
מיהרתי לחדרו ורציתי לוודא את שעתה גיליתי ומבלי לחשוב
כשהתרגשות מציפה אותי נפלטו לי המילים והטחתי בפניו את שעשה
אביו למשפחתו.
ללא היסוס הוא לבסוף נשבר וחשף בפניי את ההתעללות שנמשכה תקופה
ארוכה.
זאת שהוא כנער לא יכל לעצרה.
ממש תיאר בפניי את אותו "יום ארור",את מריבת הוריו ואת קול
זעקתה האחרונה של אמו.
תיאר כיצד לא יכל להתעלם מניפוץ הזכוכיות ופשוט אסף את האקדח
שהחזיק אביו במזווה והחל יורה לכול עבר.

סיפורי השתפר עם הימים. בכול יום חשף בפניי יותר ויותר פרטים.
למדתי לאהוב אותו יותר מכול אדם אחר שעבר בחיי והפצרתי
בו,גורמת לו להבטיח כי לא יהיה רק תקופה חולפת.
למרות שלא יכל להודות ידעתי שהוא לא יכול בלעדיי בדיוק כפי שלא
יכולתי אני בלעדיו.
הוא היה הנרקיס שלי, מלך הביצה-המלך שלי.
אך לפעמים אפילו הוא חש צורך לבודד אותי, החבצלת שלו.
חשתי את עוקצנותו ואת השנאה הניתזת מבין עליו.
לא הצלחתי לגרום לו לשכוח, הוא לא הרשה לעצמו להפסיק לזכור,
הוא הכאיב לעצמו בכוונה, רצה לענות עצמו על שעשה.
מגע הקטיפה שלי והריח המסחרר שנדף ממני הם שהצליחו לבסוף לחדור
ללבו
ועם הזמן התחלתי לראות את גבו מתיישר ואת ברק החיים חוזר
לעיניו.
אותו יום שלא נכנסתי כלל לחדרו חיפש אותי ומצא אותי מקופלת על
רצפת חדרי כשתחתיי שלולית דמעות צער.
לעולם לא שאל מדוע, רק חיבק אותי כי תמיד ידע- עבר עליי את
שחווה הוא כשנפטרה אמו.
לא יודעת מדוע בכיתי כה רבות...בתחילה בכיתי מבלי להבין.
רק מאוחר יותר הבנתי שהמוות הפך ידידי הקרוב ביותר.
כעת ישבנו יחד לאחר שמצאנו עוד במשותף- שנינו בודדים בביצה שרק
הלכה והתגברה בעוצמתה עלינו.
כבר באותו ערב הוביל אותי לחדרו.
הרגשתי כיצד הכוח שהענקתי לו במשך אותם חודשים מתפוגג וכיצד
נשמתו צונחת.
התיישבנו על רצפת החדר הקרה וכשאחזתי בידו הרגשתי את קרירות
הרצפה עוברת לגופי.
הוא מלמל משהו לא מובן והוציא מכיסו פגיון זעיר ומחודד מניח
אותו בין אצבעותיי.
הבטתי בו מספר פעמים עד ששמטתי את הכלי בבהלה.
ניסיתי להתרומם אך משהו חזק ממני משך אותי בחזרה למטה.
הוא שהביט בי וחש את הפחד הניכר בעיניי הושיט את ידיו שהפכו
חמות והרגיע אותי.
לא עבר זמן רב וכבר נשמעו נשימותיו המשתנקות והרצפה החלה
להתמלא בדמו.
לאט הרמתי את עיניי שלא יכלו להתחמק מהזוועה, מדמו שניתז לכול
עבר ומעיניו שעדיין נותרו פקוחות ומביטות בי.
גופו שהיה שרוע על מצע דמו הלבן פרפר וניסה להימלט מזרועות
היקום שניסה רק לעצור את חופשיותו, הדבר שחפץ בו יותר מכול.
הצווחה שבקעה מגרוני נשמעה למרחוק. קירות החדר רעדו ולרגע
אפילו ראיתי חיוך קטנטן משתרע על פניו כאילו השיג משהו
במעשיו.
סירבתי להאמין כי הנרקיס שלי נבל והצליח לברוח. רציתי להצטרף
אליו וכך עוד לפני שהספיקו האחיות לחוש לעזרתנו לקחתי את הסכין
הגאולה בדמו והעברתי אותה על צווארי.
הרגשתי את הדם נוזל ללא הפסק כשתחושת חמימות עוטפת אותי.
חשתי נעלמת בתוך עולם חדש, טוב יותר.
עכשיו ראיתי אותו שוב. הפעם חי- אוחז בידי ומוביל אותי במעלה
הגבעה שבפסגתה חיכו לי הוריי...
הכול בוהק,ללא פגם כשריח חברותיי החבצלות שורר באוויר החם.
התמתחתי והושטתי את אצבעותיי לעבר אמי כממהרת להגיע כשרק נגיעה
מפרידה בינינו...
אך לפני שהספקתי לאחוז בשמלתה שהתנופפה ברוח פקחתי את עיניי
למציאות אחרת-לחיים.
לעולם לא הצלחתי להשלים את סוף סיפורו מכוון שלעולם לא רציתי
כי כך יסתיים.
רציתי סוף שונה בשבילו, רציתי סוף מלא בחיים וקיבלתי רק מוות.
העדפתי להשאיר חלל ריק בדף, בדיוק כפי שהותיר בלבי עם עזיבתו.
מדי שבוע אני מבקרת את קברו יודעת שהוא לא שם למטה אלא למעלה
אתם, עם הוריי-מוסר להם את אהבתי הנצחית ועם הוריו שלבם לעולם
לא יתמלא שוב שנאה.
הביקור תמיד גורם לי לחשוב רבות על מותי. אני מנסה לחשוב איזה
פרחים יניחו על מצבתי-   אני מקווה שנרקיסים, הם הפרחים
האהובים עליי,חיוך תמיד משתרע על פניי כשמריחים את לבלובם
באוויר.