ואם אני אמות? מי יתאבל עליי?
מי יבכה אותי?
אז תמותי.
בסוף אני אמות.
ואז כולכם תבכו, כולכם תצטערו.
באמת תבכו.
באמת תבכו?
ולמי בכלל זה ישנה? מי ישים לב?
חבורת פרצופים צבועים.
למי בכלל זה ישנה, אם עוד פרצוף ילך?
ובמציאות של היום, אני יכולה כל יום ללכת ואני לא מדברת על
פיגועים. אני מדברת על הדיכאון.
הדיכאון שכולנו מתבוססים בו.
טובעים בתוכו, ולא קוראים לעזרה.
מתמודדים לבד.
מתמודדים לבד?

ומי באמת ישים לב, כשכולנו נלך ונטבע בחרא של עצמנו?
הא? מי ישים לב?!
בעולם הזה, אם נלך, אף-אחד לא ישים לב חוץ מעצמנו. נקום יום
אחד בצד האחר של הירח ונתהה איך הגענו למצב הזה. איך החברה
נתנה לזה לקרות.

וזה לא בסדר להגיד לילדה
אז תמותי.
כי בסוף היא תמות,
ואז, תגידו לי אתם, מי יבכה אותה אז?

שאלהים יעזור לי - כמה שאני שונאת ימי הולדת