פעם היית אחר, פעם פשוט ידעת שיש דברים שאסור לדעת, פעם לא
רצית שאנשים ידעו, כמה צדקת. פעם היית אדם חלול, איש לא הכיר
אותך וזה התאים לך בדיוק, כולם היו מסתכלים עליך וישר היו
חושבים הנה אדם חלול, עם הזמן איבדת את היכולת להסוות את זה
ואז היו שואלים אותך ותמיד כשהיו שואלים אותך היית מתחמק, משנה
נושא, מדבר על דברים אחרים וזה היה עובד, אנשים היו שוכחים,
לפעמים נשארו מעטים שהמשיכו ושאלו, אלה שלא הסכימו להכנע,
כיבדת את זה ולכן אמרת להם את האמת, "ידידי יש דברים שעדיף לא
לדעת, יש דברים שאסור לדעת".

התחלת להשתנות אנשים המשיכו לשאול ואתה חשבת לעצמך, אולי הם
מבינים, אולי הם באמת רוצים לדעת, אז התחלת לספר, בהתחלה זה
נראה כאילו הם מקבלים את זה, התחלת באמת להאמין שאולי אתה
טועה, אולי זה באמת לא כ"כ נורא.

כולם חושבים שמסתורי זה מעניין, הם לא קולטים שאתה שונא להיות
זה שאסור לו לספר, זה שתמיד מתחמק, הם לא מבינים שתמיד הייתה
סיבה למה סירבת לספר, גם אם לא ידעת מה יהיו התוצאות בפועל.
כולם חושבים שמסתורי זה מעניין, עצם העובדה שהם יודעים שיש
משהו נסתר מהם מטריפה אותם.

ואז הם כולם נפלו אחד אחרי השני, כמו משחק דומינו של אנשים,
כולם ברחו, כולם פחדו, פתאום הם הבינו שהם בעצם לא רוצים לדעת,
הם הצטערו שהם יודעים, כולם ברחו עד האחרון שבהם, נשארת לבד.

יום אחד הגיעה מישהי, שידעה על מה אתה מדבר שנראה היה שבאמת
הבינה, פתאום החלל הריק החל להתמלא, פתאום כבר לא היית קליפת
אדם, לא היית סתם עוד "מכונה ביולוגית" שנשלטת ע"י איזה מנגנון
כימי מסובך ולא תקין, היית אדם, אנושי בדיוק כמו כל אחד
אחר.

היא נעלמה אל החושך שממנו הופיעה ולקחה עימה את כל שהביאה היא
גם לקחה את התקווה והכוח, לא נותר דבר.
עכשיו אתה באמת חלול, נטוש, צל של יצור אנושי, לא נותר דבר
מלבד הסוד שלך וחוסר האונים.

אני מקווה שתסלחי לי על מה שאני הולך לעשות אבל אין לי ברירה