אנרגיה אווירודינמית משתלטת על גופי, אני נזרקת אל פינת החדר
שם אני פוגשת בציון. "ציון?! מה אתה עושה פה?". ציון השכן
הסומלי שלי מספר לי בפנים מבוהלות שהוא פגש את שלגיה (מסכן,
הוא לא רגיל לכל כך הרבה לובן בבת אחת).
לשלגיה יש עיינים יפות, כחולות עמוקות, אבל היא כל כך לבנה,
אולי דרקולה פגש אותה ומצץ לה את כל הדם.
הבוקר מפציע, אני מתניעה את המטוס, עפה לי בין העננים, השמיים
כל כך יפים. פתאום אני קולטת עלה אדום זהוב, אני ממהרת להושיט
יד לקחת אותו.
"שיט", שלגיה הזאת, ששכחה להתאפר בבוקר או שהגזימה עם הפודרה,
עדיין לא החלטתי, חטפה לי אותו ממש מבין הידיים, איזה
מאניקית.
פתאום אני מרגישה כלכך לבד פה בין העננים, אולי אני אקפוץ ואז
נסיך חלומותיי יעמוד בדיוק איפה שאני אנחת ואני אפול ישר
לידיו.
אני עולה על כנף המטוס, מתכוננת לקפיצת ראש, "ממש קר פה", אני
מתמקמת לקפיצה בדיוק כמו זאת בכיתה ג' כשזכיתי במקום הראשון,
רק כמה חבל ששכחתי בזמנו שקפיצות ראש עושים למים עמוקים ולא
רדודים, את ההמשך אתם כבר בטח יודעים.
טוב, די לפטפוטים, אני הרי בשמים על כנף מטוס, הרוחות סוערות
ואני בקושי שומעת את עצמי חושבת.
טוב אני באה לקפוץ ואז...
"אוו... אי... איי... חרא ... שיט" (טוב נו נסחפתי קצת עם
הקללות (: )
ברק?! מה ברק? מה גם לקפוץ כבר אסור? רציתי רק למצוא את אהובי.
"בטח זה הכל תחבולה של שלגיה, הלבקנית הנקמנית."
אבל מתנקמת במה? מה שאמרתי נכון, היא באמת לבנה כסיד, מה היא
נעלבת - לא שיקרתי.
היא בטח ידעה שבאמת מחכה לי למטה נסיך חלומתיי, לכן היא לא
רצתה שאקפוץ. היא בטח שלחה את הברק לעשות את עבודת השחורה.
טוב, כבר פספסתי את ההזדמנות לקפוץ, כל שנותר הוא לנחות.  
המטוס נחת, אני בדרכי לאחו, ותנחשו את מי או מה פגשתי שם?
אתם מנחשים?
נו...
טוב, אין לי סבלנות בשבילכם, אין לי זמן לחכות 200 שנה עד
שאולי תחשבו ותעלו על רעיון קרוב.
אז בקיצור, באחו, שהיה בעצם מסווה של בר ישן מאוד, פגשתי במראה
גדולה, במראה של המלכה, המכשפה הרעה!
אתם בטח תוהים איך אני יודעת, אז זה פשוט מאוד.
כי תנחשו מי השתקפה לה מתוך המראה?!
"שלגיה", כמובן.
"וואי, שלגיה אני כבר ממש דואגת לך, שימי קצת סומק או משהו,
שמעתי שבמידה ואין סומק ניתן להשתמש בדם ינשופים, ואת הרי
נמצאת ביער, אז בטח יש כמה כאלה שם".
"אני לא מבינה במה לעזאזל המלכה הרעה מקנאת."
"אוו...." משהו סטר לי, אני מתחילה לשמוע קולות, אולי אני
משתגעת.
אני שומעת קול הזוי וחלש שאומר לי: "צאי מזה, חאלס לדבר עם
עצמך, את חייבת כבר לצאת מזה."
הקול הולך ונהייה יותר ברור. "שיט", שוב פעם השתכרתי בפאב
השכונתי.
מזל שציון הידיד שלי פה בסביבה.
אני בקושי סוחבת את עצמי, או יופי יש פה מראה, "אמאל'ה", אין
לי דם בראש מרוב אלכוהול.
אני חייבת ללכת לישון, דבר ראשון על הבוקר אני צריכה להתחיל
גמילה.
יש לי האנג אובר עצבני.