בדיחרוז

בבר אחד, בעיר הגדולה,
בעל הבית שלט תלה.

יש לי חמור-נקי ומבריק,
אתם מוזמנים-אותו להצחיק.

וכך דברי לזה שיצליח,
שתיה חינם, אצלי הוא מרויח.

גדולים וקטנים ניסו מזלם,
והחמור עדיין עצוב למולם.

יום אחד, עברתי אני,
וזה השלט, משך את עיני.

דבר לחמור לחשתי בשקט,
פרץ בן הבעור, בצחוק וברטט.

שתיתי חינם, הרבה ובכייף.
החמור צוחק לו ולא מתעייף.

בעל הבית אלי ניגש,
קצת נכלם וקצת מבויש.

דחילאק, עשה שזה החמור,
מהצחוק המטורף הזה יגמור.

אם את זה בשבילי תעשה,
תקבל כאן כל מה שתרצה.

את החמור משכתי לצד,
כך שהיינו שנינו לבד.

חלפו עברו דקה או שתיים,
חוזר החמור עם דמעות בעיניים.

בעל הבית המום ונרגש,
בחיל ורעד אלי הוא ניגש.

שמע בחור, גלה לי הסוד,
איך השתנה החמור מהיסוד.

אם תגלה לי-כך אמר.
אתה כאן תמיד-חפשי על הבר.

שתיה חינם? חפשי כל הזמן?
ובכן ידידי-בזה העניין.

אמרתי לחמור מתערב אתך,
שהאבר שלי-גדול משלך.

וכך זה החמור המתוק,
התחיל לצחוק, לצחוק ולצחוק.

הצחוק הפך לבכי אצלו,
רק אחרי שהראתי לו.

(הערה והארה חשובה-''אני''-זה שם בדוי)