"למה אתה נראה כל כך עצבני?" שאל אותי מורי.
-"כי הבוס שלי העלה לי את הסעיף היום", התחלתי לספר.

כעבור 20 דקות בהן אני מספר בדיוק את המקרה על כל פרטיו, ומתאר
את הבוס על כל מגרעותיו, ומאשימו בכל עוונותיו, וכועס ושוצף
עליו ועל מעשיו, עוצר אותי מורי, מסתכל עלי ושואל:
-"מתי כל זה קרה?"
-"בשבוע האחרון, במהלך כל השבוע. מזל ששבת היום ואני לא עובד,
אחרת הוא היה גם היום מטריף אותי לחלוטין".

-"אז למה אתה לא סולח לו?"
-"מה זאת אומרת למה לא?! כי לא מגיע לו שאסלח לו!" אמרתי בזעם
מה על מורי, אשר בכלל העלה את האופציה שאני אסלח לו.
מורי הסתכל עלי וחייך קמעה, "מה יקרה אם תסלח לו?"
-"מה זאת אומרת , מה יקרה?! כל המקרה לא היה בכלל באשמתי, אז
למה שאני אסלח לו, שילמד לשים לב לפרטים המדויקים לפני שהוא
עושה האשמות!"
-"כן, כן," אמר מורי בחוסר סבלנות מה, ובכל זאת המשיך להקשות
עלי את החיים, "אבל נניח שתסלח לו, מה יקרה? ממה אתה מפחד?"
-"אני לא מפחד משום דבר!"
-"אז למה אתה לא סולח לו?"
-"למה שאני אהיה הפרייאר שלו?! הוא ידפוק אותי ואני עוד אסלח
לו על זה? אין שום סיבה שבעולם שאסלח לו!"
-מורי חייך,"אתה שם לב באילו טונים אתה מדבר כבר למעלה מחצי
שעה?"
-"כי הוא עיצבן אותי"
-"אבל הוא לא פה עכשיו, נכון?" אמר מורי, והתחיל לחפש במבטו
מסביב...
-"לא, הוא לא פה עכשיו" אמרתי בחוסר סבלנות מופגן. לא מבין לאן
מורי מושך.

מורי המשיך: "אפשר להראות לך משהו?"
-"בוודאי", אמרתי. מתוך ציפייה ללמוד משהו חדש...
-"אמרת שאתה לא רוצה לצאת פרייאר, ושלא מגיע לו שתסלח לו,
נכון?"
-"כן", הסכמתי במעיין אי נוחות, איכשהו ראיתי לאן מורי מנסה
להוביל אותי.
-"תגיד לי בזה הרגע ממש, הוא לא פה פיזית, אלא במחשבותיך,
נכון?"
-"כן".
-"והוא ממשיך להרגיז אותך?"
-"כל הסיפור כולו מרגיז אותי".
-"עכשיו, אתה הרי יודע שכשאתה כועס היחידי שסובל באמת מהכעס
הוא הגוף שלך, נכון?"
-"כן".
-"כלומר אתה מעניש את עצמך ברגעים אלו, על מה שקרה במשך
השבוע..."
-"אבל.."
-"רגע, בלי אבל!" קטע אותי מורי והמשיך, "לפני שאתה מצטדק.
העובדה עדיין קיימת. יום שבת היום, אתה לא בעבודה, הבוס בכלל
לא בסביבה, ובכל זאת הגוף שלך סובל מהעצבים שאתה נכנס אליהם
בכל פעם שאתה נזכר במעללי הבוס במשך השבוע. נכון עד כאן,
עובדתית?"
-"כן", עניתי במעיין חוסר אונים מול נכונות דבריו.
-"לא היית רוצה חופש ביום שבת מהבוס וממעלליו? לא היית מעדיף
להיות מסוגל לספר את הסיפור אבל מבלי להתפוצץ מעצבים כל פעם
מחדש?"
-"בוודאי שכן", עניתי נחרצות. "אבל איך אני יכול, הסיפור ממש
ממש מרגיז אותי?"
-"או!" אמר מורי במעיין התלהבות של מישהו שמצא את המטמון.
"עכשיו אתה מוכן ללמוד, שמת סימן שאלה ולא סימן קריאה, עכשיו
יש לאן לצמוח, האם זה מעניין אותך ללמוד משהו מכל הסיפור
הזה?"
-"בוודאי שכן, תמשיך... אני מקשיב".

-"נניח שהייתי מלמד אותך טכניקה עתיקה להשתחררות מהכעס,
מהעצבים, מהפגיעות ומהעלבות, טכניקה שהייתה מביאה אותך למצב
שבו היית יכול לספר את הסיפור מבלי להתעצבן כל פעם מחדש, אלא
ממקום של השלמה ו/או שוויון נפש - האם היית משתמש בה?"
-"זה תלוי". חיפשתי את המלכוד. מתוך הכרה עם מורי, בטוח שיש פה
מלכוד כלשהו.
-"עזוב אותך משטויות, אני לא מנסה לעבוד עליך, אתה כבר אמור
להכיר אותי!" אמר מורי בחוסר סבלנות על השטויות שלי.
-"טוב, כן, אם תלמד אותי טכניקה אשר עושה את כל זה, אז בטח
שאשתמש בה, אני לא נהנה במיוחד לכעוס כשאני אמור דווקא ליהנות.
יום שבת היום, אמור להיות יום מנוחה בעיקר מהעבודה ומהבוס".

-"נפלא, עכשיו בוא ונבחן מצב היפותטי, נשים את הבוס שלך בצד
לכמה דקות, נניח שמר X פגע בך / עלב בך ואתה כועס עליו. מי הוא
זה שסובל יותר מבחינה נפשית ופזיולוגית?"
-"אני, כי אני כועס, אז מערכת העצבים שלי היא זו שנמצאת במצב
חוסר מנוחה, אצלי מיצי הקיבה משתוללים, והאולקוס חוגג".
-"כלומר כל עוד אתה כועס עליו, במקום להעניש אותו אתה מעניש את
עצמך, לא כך?"
-"כן", עניתי בחוסר נוחות מה, שוב הוא מצליח להטיח את המציאות
בפני...
-"עכשיו כשאתה סולח למר X מה קורה לכעס ולטינה שלך?"
-" בעיקרון, הם מתפוגגים. כי אם אני סולח לו זה אומר שאני
מוותר לו, אז אין טעם להמשיך ולכעוס."
-"נהדר, כלומר זה שאתה סולח לו, בעצם זה לא משהו שאתה עושה לו
אלא משהו שאתה עושה לעצמך! ולא סתם משהו אלא משהו נפלא. אתה
משחרר את עצמך מהכבלים של העצבים והכעס ואז האולקוס שלך לא
חוגג ואתה רגוע יותר ופנוי רגשית וגופנית להנות מהשמש הנפלאה
הזו של יום שבת."
-"כל זה טוב ויפה, אבל לא קל לעשות!"

-"קל וקשה זה סך הכל פונקציה של ידע ומיומנות - אם אתה יודע
איך עושים ומיומן בזה אז זה קל, אם אתה לא יודע או יודע אך לא
מיומן בעשייה, אז בוודאי שיהיה זה קשה - אך לא בלתי אפשרי!
עכשיו, לסלוח אתה יודע, נכון? אני מאמין שבמשך ימי חייך סלחת
למספיק אנשים. כמו אלו לדוגמה שעושים איזו טעות קטנה וחותכים
אותך בכביש ואז מרימים את היד בהתנצלות. להם אתה סולח. לאלו
שלא הרימו את היד, אתה עוד תספר את תולדות עבודתה של אמם בדקות
העוקבות, עד המקרה הבא." אמר בחצי חיוך, בעודי מהנהן לנכונות
דבריו.
"אם ככה, לסלוח אתה יודע. עכשיו צריך רק לבדוק מה מונע ממך
לסלוח לכל אחד, בכל מצב, גם אם לא התנצל. רעיון שכשלעצמו מעלה
התנגדויות פנימיות . מרגיש את זה?"
ועוד איך הרגשתי את ההתנגדות הפנימית שעלתה לי לרעיון שהוא
העלה, אף על פי שלפי הלוגיקה שדיברנו עליה מקודם, דווקא היה
עדיף לי אישית, שאוכל לסלוח לכל אחד, בכל מצב.

-"הטעות הבסיסית", המשיך מורי, "נובעת מהסמנטיקה, ומהמטענים
שאנו נושאים, כאשר אומרים 'לסלוח לו', זה כאילו שאנו עושים
משהו עבור אותו מר X שפגע בנו, ואז אנו חשים כאילו אנחנו
פרייארים. כי אנו נותנים לו משהו טוב תחת הרעה שהוא עשה. אך זו
כל ההטעיה וכל האשליה בעצם. כי בזה שאנחנו כביכול סולחים לו -
אנו לא עושים כלום עבורו, אלא אנו עושים בראש ובראשונה
עבורנו!"

לקח לי כמה דקות לעכל את הרעיון הזה, זה לא פשוט, זה לשנות
אופן חשיבה עמוק מאוד - לשנות תפיסה מסוימת, וזה לא קל (טוב,
אני לא יודע איך ולא מיומן בזה עדיין).
"אז איך אני משנה אצלי את התפיסה ומעכל את הרעיון הזה, שבעצם
לסלוח לו זה בעצם משהו שאני עושה לי ולא לו?"
-"אני שמח ששאלת", ענה מורי בחיוך ענק, "אחת האפשרויות היא
להשתמש במילה 'לוותר', וכאשר תחושת ה'פרייאר' עולה, לפתור אותה
לפי ההיגיון שדיברנו עליו מקודם. איך אני פרייאר אם אני בעצם
מרוויח שקט נפשי מכל הסיפור הזה? האם השקט הנפשי לא שווה את
זה?"
-"ועוד איך כן!" עניתי בנחרצות.

הסתכל עלי מורי, חייך בלגלוג קל ושאל אותי "נו??? האם אתה סולח
לבוס שלך עכשיו?"
בעוד הזעם על הבוס שלי מתחיל לעלות, ואל מול עיניו השואלות של
מורי, הכרחתי את עצמי לוותר לבוס, מתוך ההכרה שביום שאהיה
מספיק מיומן בטכניקה החדשה הזו, אוכל להשתחרר בקלות מכל כעס
וזעם שיעלו בי ובכך להעלות את איכות החיים שלי בעוד כמה
מדרגות...

ואתם?
האם אתם עדיין כועסים על מישהו?