אתמול בערב שמעתי את דורית רואה ג'וק...
...ובעודי מנסה לשכנע בערב חם אך אוורירי למדיי, און-ליין,
בטלפון, את דורית לרדת לי מהקו כדי שאוכל להתענג על לקט ערן
צור שקבעתי לי עם עצמי ועד השעה אחת לא יותר, כי מחר צריך
לקום לעוד משמרת מוקדמת אך קצרה... פתאום עצרה אותי בתחינה, אך
תוקפנית קמעה: "את לא יכולה לנתק, יש כאן ג'וק!"
"אז???" שאלתי משתוממת לפשר הבהלה. "אז את לא יכולה לנתק, חזרה
על עצמה שוב דורית, כאילו לא הבנתי כבר שאני שוב הולכת לפספס
ערב מרתון שיכל להיות מוצלח.
ואז היא התחילה לספר שההוא, המאנייאק, מהריסוס, היה שלשום אבל
זה בכלל לא עזר והוא ריסס רק עשרים דקות. ואני ניסיתי להרגיע
ואמרתי שהוא יבוא שוב וירסס בחינם ויהיה בסדר וחוץ מזה, שתתן
לאחרים להרוג!!!!! ובעוד היא מדברת...כנראה שהג'וק שינה זווית.
ואז היא התחילה, כאילו בכדי להמחיש שאיזה שהוא אסון ממשי
מתקרב, לצעוק אליו כאילו שהוא מבין עברית: "אל תזוז, אל תזוז".
והוא - הפצפון, מסתכל על דורית במבט אבוד, שכן קלט את נעליה
הרב שימושיות, כל שכן הרב קומתיות, והשאלה היחידה אשר כנראה
ניכרה במוחו היא איך להגיע לפסגה? הכוונה היא איך לטפס על
דורית. שכן, נראתה לו מעניינת במיוחד. אבל בגלל שכל העניין
ניראה לו ממש ממש מסובך, ובעיקר גבוה מדי, החליט לוותר ולהשתמש
בטקטיקת הבריחה. וברח מאחורי המיטה.
דורית, שהבנתי שעוד עומדת שם מאחורי הקו וצופה במחזה, המשיכה
את הדיאלוג שלה עם הג'וק. אך עכשו הקצינה בצעקת ייאוש כאילו
שזה עתה אהובה זנח אותה לטובת ההיא. "אבל למה אתם תמיד בורחים
ונעלמים???"
ואז התחילו החיפושים...והאמת?! זה היה דווקא חלק די משעמם אז
הבה נדלג עליו.
ואז פתאום פילחה את השממה צרחה שהחזירה אותי לחיים: "הנה הוא"
קראה דורית בנימה מנצחת. ואז נחשו מה קרה אח"כ? טוב, אז מה
שהיה זה שדורית פשוט אמרה שוב "הנה הוא". ואז חיית המחמד
הנמלטת, אשר לה אקרא טל לצורך מה שנקרא הקלות הנסבלת של הקיום.
(כדי שאני לא אצטרך להמציא לו עוד כינויים יצירתיים בכל פעם
שאני אצטרך לכתוב ג'וק), וחוץ מזה שטל בסיפור הוא האהוב
שברח...
ואז טל תפס שקלטו אותו, וכל זאת... בעין בלתי מזוינת (לסוגדי
"מציצים" - אלו שנולדו בשנתון הנכון) ומאחר שכבר היה חשוף
למחצה ועד כולו, נתן רייס כמו זה של מותקף אמוק ישר אל מאחורי
השידה, ואז נתקפה דורית היסטריה כאילו שנדבקה מטל במחלה
כלשהיא והתחילה להוציא מגרונה אי אלו הברות קצרות, איטיות
משהוא ואף מחרישות אוזניים, רמות ובכלל בכלל לא צרודות כמו:
"י...ו...א...ו...ה...ו" "ו...א...י" "א...ה", עולות
ויורדות, לסרוגין בטונים (כמו של גולדנברג ב"קחו שיחות"),
עולות ויורדות, לסרוגין כמו חיווי הקליטה בסטארטק באום אל
פאחם.
ואז אחרי בערך שלוש דקות של לחץ, חוסר אונים, ייאוש, פחד
ובעיקר צעקות, החליטה דורית לתפוס פיקוד על תכנית ההשמדה
וביקשה מ"צועקת" נוספת ברקע
לזרוק לה את הנעל של רונית ( רונית, חשבת לרכוש לך זוג נעליים
חדשות?!)
ואז דורית הקריאה לנאשם את גזר דינו, ולא טעיתם...גזר דין
מוות-
"עכשו אתה מת, עכשו אתה מת" החלה שואגת לעברו תוך נפנוף הנעל,
וחסימתו של האויב ע"י תנועת ריקוד שיכולה להיות אופיינית ליליד
שבט ה"יאקיראמא"
העומד לפני התנפלות על קורבנו. ובצהלות של סוס תוקפני אך צוהל
(כי ככה זה סוס) התנפלה הנ"ל - שכך עדיף לכנותה - על טל שעמד
חשוף ובכלל בכלל לא מוגן, והחלה מועכת אותו שוב ושוב מבלי
להשאיר שום ספק.....אך טל נאבק על חייו ומאן לסיים את תפקידו
בתור "המגעיל" ודורית שלא הבינה איך זה קורה, חזרה לדבר אליו:
" למה אתה לא מת כבר? מאיפה הכח הזה לחיות?" וסיימה את השאלות
הפילוסופיות על הכח והחיים והמוות...במכת מחץ סופית שהפעם באמת
לא הותירה מקום לספק...טל מת!
ואז מבלי לחשוב פעמיים וללא כל בושה הוציאה הנ"ל אנחת
ש...י...ו אשר מתפרשת כאנחת רווחה ובהחלט ניצחון. וכדי שלא
נטעה, הודיעה חגיגית: "זהו, הוא מת!.
ואו אז נשמתי לי לרווחה ושאלתי אם אפשר למחוא כפיים ודורית
בתרועת ניצחון הודיעה שכן. ואז הגיעו הכפיים ואז סיימנו את
השיחה ובסופו של דבר הגעתי לערב ערן צור שהתקיים בחדרי, אמנם
באיחור מה.
ערב שעכשו בשלוש לפנות בוקר עומד להסתיים וערן צור ברקע עם הוא
והיא ואני תוהה למה התכוון כשכתב "העבודה משחררת"...הוא כתב. |
