הכל מחליק לי בין האצבעות, לא כאן ולא כאן, רוצה הכל ומקבלת
כלום...
הקללה של אלה שרוצים יותר מידי...
רוצה לברוח ואין לאן, רוצה הביתה ואני בבית, לישון.
להתכרבל מתחת לפוך ולקרוא איזה ספר, עולמות מתוקים או מרים
העיקר מרתקים.
לא רוצה להסתכל, לא רוצה לפתוח את העיניים, כמה שקרים אני אראה
אז.
כולם בבת אחת שורקים, תהיו בשקט בסדר?
אל תצעקו עלי, זה עושה כאב ראש.
כולם משחקים, מחבואים זה משחק נחמד, התבגרנו לא?
בואו נשתנה ביחד, בואו נגדל לבד.
תמשיכו לרוץ, זה עדיין שם מאחורה, תברחו תברחו, תרוצו הוא
עדיין רודף אחריכם.
תפוחים מרקיבים בסופו של דבר, גם אנשים, זה מתחיל מבפנים.
הכל נחמד מידי, יותר מידי חיוכים, זה לא הגיוני, מסביב זה
אחרת.
אני לא מבינה, סתם ילדה קטנה, הם הולכים נגד הכיוון זה הכל.
מה אני רוצה בעצם? אפשר ללכת.. אפשר גם להשאר.
ולמה הם לא שרים.
להרדם, לפתוח עינים ולא להסתכל, רק לבהות.
לא שומעת, אז לא כואב, ככה אומרים לא?
לגדול, להשתנות, זה לא קשה רק קצת מפחיד, זה לא חשוב, פעם
ראשונה זה סתם המצאה, הכל אותו דבר בסוף, סתם עושים עיניין
גדול... בלי שטויות.
הברקות רצות מצד לצד, זה לא יגמר טוב, אבל זה יגמר.
כולם אמרו שאין סיכוי, אז בוכים אז הולכים, מי שצריך מבין, מי
שלא, מבין גם, רק קצת אחרת.
לאבד זה לא קשה, למצוא מחדש זה הכי כואב, לכולם, הם לא ילכו
לאיבוד, אני מקווה.
זה לא חשוב, אתם לא מסתכלים עלי, אתם מסתכלים על מה שאני
מקרינה, זאת רק הילה אתם יודעים, האמת לא נמצאת בעיניים, גם לא
בלב, אז איפה? אולי היא בכלל לא שם.
ומי אנחנו אם כל הזהות שלנו היא איך שאנשים רואים אותנו, ואיך
אנחנו רואים את עצמנו? כמו שאחרים? כמה פעמים אפשר ללבוש את
אותו בגד, כמה פעמים אפשר להסביר לך שזה לא עובד ככה, לא
אצלנו.
תצא עם הסיגריה החוצה.
עם כמה אנשים אפשר באמת לדבר על מה שבאמת חשוב, ומה באמת
חשוב?
מילים, ועוד מילים, המון מילים, זה מי שאנחנו, לכו תתארו אנשים
במילים, גם רגשות.
אל תתאמצו חברים, זה לא מה שהיה פעם, מנופפים בסיסמאות ריקות,
זה לא מפחיד, זה הפחד עצמו.
הם קוראים בשמי, ככה זה, עוד סימן.
הכל מתוכנן מראש אבל תוכניות אפשר לשנות, ספונטניות זה נקרא,
ועומק יש רק בים, גם זה לא בטוח.
זה כמו להסביר לעיוור מהו ירוק או כחול, זה לא אנחנו זה הם,
אבל מי זה הם?
למה להאשים, העיקר שהכל מסתדר בסוף לא?
בואו לא נדבר על זה, אני לא רוצה, זה לא מרגיש לי בנוח, אולי
פשוט נמשיך לשתוק, או לצחוק.
משחקי מילים, שתיקות חסרות משמעות עם יותר מידי משמעות, רגעים,
שניות דקותף שעות ימים... שנים.
כמה זה הרבה, מזה מעט? הכל יחסי, לא בטוח, כי צריך למדוד ביחס
למשהו, ביחס למה?
הצלחות וכישלונות, מה יש יותר? מי מצליח להצליח?
זה לא מסתדר לי משום מה, בסוך הכל נופל, זה בגלל שיש כוח
משיכה.
הכל כל כך רציני, יותר מידי דמעות ,לכו תבכו, זה לא יעזור,
מניסיון.
מדברים הרבה, חושבים מעט, שום דבר לא מספיק, זה כמו מירוץ פה,
איפה קו הסיום?
רוצה לנוח בצד, אבל הרגליים חושבות אחרת, גם האנשים.
יש לי מספר על הגב?
השחור הגדול מגיע, נשמע כל כך רע, אולי זה טוב? למה אתם
מחליטים לפני שניסיתם? זה לא בסדר אתם יודעים, צריך לנסות לפני
שמחליטים, כי אם לא תנסו איך תדעו? אולי בגלל זה מתאבדים...
סתם מחשבות, גם מחשבות חסרות תקנה הן חסרות ערך, זה מה שאמרתם
אתמול בחלום, בעצם זה לא הייתם אתם.
כמה אפשר להבין מתוך עיניים וכמה אפשר לפספס...
זה הכל אבק, כמוני, גרגירי אבק שעפים אל תוך הנצח השחור, נצח
זה אין סופי, אולי.
כמה פעמים אפשר לספור עד עשר עד שהפצצה מתפוצצת, ואולי היא
פשוט לא קיימת.
הם יושבים, כמה אפשר לשבת, ומצד שני כמה כבר אפשר לעמוד?
בשביל מה זה טוב כל זה, כל מה? כל זה, הכל.
שואגים אל תוך הפחד, והוא שואג בחזרה, לילל.
הולכים לישון מוקדם, מקווים לא להתעורר בבוקר, ובכל זאת
מתעוררים, זה הכל עניין של אומץ, אבל מיהו האמיץ באמת?
תנסו להבין, זאת אני, יותר מידי מילים, מאחורי מילים אפשר
להסתתר, יש כאלה שזוכרים יותר מידי.
אני מעצמי כבר לא זוכרת כלום, אולי.
זה כמו ספירלה, חוזר על עצמו אבל אפשר לקמט, מחברות זה לא דבר
נחמד בשביל זה יש קלסר.
יש כוחות פיסיקלים, יש גם כוחות נפשיים, אותם קצת יותר קשה
למדוד, אז לא.
ויהי שקט