מוקדש לאוריה, ולתומר שלה גם...



"עידו, תגיד יש לך פה איפשהוא..."
ככה, יום אחד שיגרתי אצל ידיד שלך יכול להיות היום הגורלי
בחייך. בבת אחת, בלי שום אזהרה מוקדמת, אחרי שאלוהים עשה לך רע
והדביק את כל גופך באבעבועות שחורות, שלח את הגורל להכשיל אותך
בטסט השלישי, וגרם לך לעשן 2 קופסאות ביום... הוא יכול בבת אחת
להביא לך אותה בהפתעה, ואת לא תהיי מוכנה לזה. "אה אה!" הוא
יגיד ויצחק כשיראה את מבטך המבוהל כשתביני...
שעומד מולך הפרח הכי יפה שראית בחיים שלך. ואת לא תראי שם לא
פרח, לא שניים... זר שלם.
"אני תומר.." הוא אמר בביישנות והעיניים הירוקות שלו בהקו אלי
כמו בחלומות, כמו שחלמתי שהן יראו.
"אני... אני.... אני עם מגבת!" ושמתי לב שאני עומדת מול הדבר
היפה הזה עם מגבת לבנה, שכפות הרגליים שלי בתוך שלולית קטנטנה
של מים.
"כן, שמתי לב." הוא חייך. בום. הבטתי לעבר הלב שלי. וחשבתי
שאולי תומר שמע את זה גם. הלב שלי...
"אני אלך להתלבש" אמרתי, ורצתי מהר לחדר של עידו. אבל רגע,
חיפשתי משהו. מה חיפשתי? כל העניין הזה בלבל אותי. אבל הוא
עדיין עומד שם! שלא ילך! אני צריכה מהר להיזכר מה חיפשתי
ולקטוף אותו לפני שהוא יברח, תומר. אפילו השם שלו עשה לי
צמרמורת.
"ענבל, הבאתי לך את התיק." עידו עמד בפתח הדלת עם התיק השחור
שלי. יכול להיות שאת זה חיפשתי?
"את בסדר? את נראית מוזר..."
"זה מהאדים של האמבטיה, שומדבר. תן לי להתלבש." והוא סגר אחריו
את הדלת ומלמל משהו לא ברור.
התלבשתי מהר והסתכלתי במראה. השיער רטוב, העיניים אדומות. והיה
לי קשה להסתכל ככה בעצמי. וזה לא בגלל שאני בעלת מראה חזותי
נוראי כל כך, אלא בגלל שהאמת... היא מכאיבה לי.
"ענבל?" עידו דופק בדלת.
"אני כבר באה!" צרחתי מאחורי הדלת וקיוויתי שהוא לא ישמע, ואז
יכנס, ויראה אותי בוכה. ויגיד לי ללכת לפסיכולוג, ואני אצעק
עליו "השתגעת?! אני בסדר גמור!" ואני לא אהיה בסדר גמור. אני
אהיה שבורה והרוסה. ואני אמשיך לשקר לכולם שאצלי הכל בסדר.
מהמטבח עלה ריח של מלבורו לייט, הריח של עידו.
"ענבל, תומר... תומר, זאת ענבל, ידידה שלי."
'יזיזה, התכוונת', אמרתי בלב.
"כן נפגשנו קודם." אמר הפרח. ואני הרגשתי תחושות חמות כאלה בכל
הגוף, תחושות כאלה שאת מרגישה רק כשאת יודעת... את יודעת
שהניצוץ כבר היה בעיניים שלו אבל הוא היה מהיר מדי בשביל
שתספיקי לראות, או להרגיש, או להבין. להבין למה דווקא המבט הזה
שלו, ותזוזת השפתיים שלו כשהוא מדבר מרעידה בך מיתרים רחוקים
כאלה, שכבר מזמן לא נגעו בהם.
"אימא שלו רוב הזמן שם, אבל היא כבר מתעייפת, חשבתי ללכת לבקר
שם קצת, בשביל הנימוס... בכל זאת הכרתי אותו." עידו כיבה את
הסיגריה במאפרה.
לא הבנתי על מי הוא דיבר.
"ענבל את הכרת אותו?" תומר שאל אותי. הישיר את העיניים שלו
לשלי.
"אני...אני..." ניסיתי להוציא כמה מילים אבל לא כל כך יצא לי.
"מאיפה שהיא תכיר אותו?!" עידו הביט בי במבט שלו. במבט 'תסתמי
את הפה ותהיי צמח יפה'.
ושנאתי להיות העציץ שלו. העציץ שלו כשהידידות שלו לא נותנות
לו, להיות העציץ שלו כשאין לו על מי לפרוק עצב ומכאובים. אם רק
יכולתי להגיד לו שאני נובלת.

"אז, את ועידו ידידים?" תומר שאל אותי. הבטתי בשעון. השעה
עשרים דקות לאחת עשרה. מחוץ לחלון המטבח עברו מכוניות ברחוב.
איך אפשר לדעת מתי לקטוף את הפרח הנכון? ונזכרתי בשרה כהן,
המורה שלי לטבע בכיתה ב'. "כשבא האביב הכלניות פורחות, אבל
אסור לקטוף אותן, הן פרח מוגן."
"כן, משהו כזה." עניתי ורציתי ללטף את הפנים האלה. רציתי לחבק
אותו באופן שלא הבנתי, אולי זה רק הצורך הזה במישהו שייתן לך
לגעת בו באמת, בלי מסיכות, בלי להזכיר את המילה סקס, בלי
אורגזמות, בלי נקודות ג'י.
ושמתי לב שתומר בוהה בי.
"מה?" שאלתי, ואני חושבת שגם חייכתי.  
"את מהאדם החושב...?" הוא אמר ודפק עם האצבע על הרכה שלי.
"אני מהאדם התוהה." חשבתי וסידרתי את השיער מאחורי האוזן. וזה
הזכיר לי את הפעם הראשונה שהתחלתי עם מישהו, בכיתה ז', וככה
סידרתי את השיער מרוב מבוכה ולחץ. "את נראית בסדר גמור!" ראיתי
את מיכל בשחור לבן, מנסה לעודד אותי בשירותים של הבנות.
"אבל מה אם הוא לא ישים לב אליי?"
"ת-ת-ח-י-ל-י איתו כבר!" נזכרתי בהבעת הפנים המיואשת שלה,
וצחקתי, צחוק קטן בראש.
"אמרתי משו לא במקום?"
"סליחה?"
"צחקת."
"אני לא צחקתי."
"צחקת. צחוק קטן כזה."
"קטן אתה אומר?"
"מאוד קטן."
"כמה קטן?"
"קטן כמו...נמלה."
"נמלה?" צחקתי, והפעם דווקא בגדול. וחשבתי שהפרח הזה עוד ייקח
אותי רחוק, הוא עוד עלול להבין אותי, וזה יהיה... פשוט יותר
מדי.
כמה שרציתי ללכת באותו רגע, הבטתי בדלת. ראיתי את עצמי הולכת
משם לוקחת את התיק ונכנסת למונית. עוברת על הפנייה לכביש
הראשי, רואה את הזונות עומדות, על הרגליים כבר משתיים בצהריים,
ריח של סיגריות נובלס בבגדים הקטנים, ועיניים אדומות מעייפות
ואולי גם בכי. מעניין אם זונות בוכות.
"נמלה... כן, משהו כזה." הוא הביט בי, והחיוך שלו התפרס במוח
שלי למיליוני חלקיקים ארוכים של זמן.
"אפשר לשאול שאלה אישית?" הוא לחש.
"כן." לחשתי חזרה וכיביתי את הסיגריה שעידו השאיר במאפרה.
"בא לך ללכת מפה ולעשות משהו?"

"עידו, אני זזה. אני לוקחת טרמפ עם תומר."
"מה?!" עידו ירד למטה.
"אני חוזרת הביתה, תומר לוקח אותי...זתומרת, הוא נוסע גם אז
הוא יביא אותי בדרך."
"עכשיו?! אבל אמרנו שבשתיים עשרה וחצי..."
"מה בשתיים עשרה וחצי?" שמתי את התיק על הכתף.
"גילי...יום הולדת."
"אני בטוחה שתסתדר בלעדי."
תקעתי את כף הרגל שלי בכפכף עם הפרפרים שקניתי בשוק ונזכרתי
במוכר הקירח חסר השיניים. ראיתי את פניו בנעל והוא לחש לי
"תלכי. תלכי מפה עכשיו." והוא גם הוסיף משהו בערבית, אבל לא
הבנתי.

"ענבל!"

שמעתי את עידו אומר כשהדלת נטרקה. הבטתי בתומר והשארתי את היד
על הידית. הרגשתי איך הוא מבין מה הולך פה. ורציתי לבכות,
רציתי להגיד לו... אבל לא היה בי האומץ. וקיוויתי שהוא ישכח,
שיחשוב שזה רק.... משבר ידידותי קטן.
השפלתי את המבט כשהשתיקה בינינו הפכה להיות שאלה. הוא הביט בי
במבט שלא קיבלתי מאף אחד אחר. מבט ששאל את כל השאלות בבת אחת,
מבט שכאילו היה פה מזמן, ישב במגדל והשקיף על המערכת יחסים הלא
יציבה שלי עם עידו. והמבט הזה לא כעס, הוא רק שאל: "מה קרה
לך?" ולא יותר. ולא יכולתי לענות לו. אז ירדתי במדרגות.
"האוטו שלי זה הלבן עם הסטיקר..."
"זונה מי שיוצאת עם ערבי?!" שאלתי בהתפעלות.
"הפגנה בירושלים. הייתי שם. הדביקו לכולם כאלה, ומסתבר שזה לא
יורד."
"היית שם? גם אתה צעקת 'כהנא צדק'?"
"לא לא...הייתי במג"ב." הוא חייך, אבל בקול שלו נשמע טון ברור
של עצבות.
"אתה כבר לא שם יותר?" פתחתי את דלת המכונית והתיישבתי.
"לא." הוא הכניס את המפתחות, והניע.

כשהגענו לכיכר השנייה כבר אזרתי אומץ לשאול,
"למה אתה לא במג"ב יותר?"
"לקח לך הרבה זמן." הוא נאנח.
"הרבה זמן?"
"לשאול. רוב האנשים מתחקרים אותי מיד."
שתקתי והבטתי בו. איך לא ראיתי את זה קודם. את העצב הזה
בעיניים. את מסתכלת בו והנה, כל הברק הזה הופך בבת אחת לאפלה.
"לכל אחד יש פחדים שרק הוא יודע עליהם". לאה רובין, מורה
לספרות, כיתה ט'. "וכשאנחנו מגלים אותם, הם הופכם להיות הפחדים
שלנו." שנאתי את המורה הזאת. רק בגלל שגם אז ידעתי שהיא צודקת.

"תאונת דרכים. לפני חצי שנה יצאתי עם כמה חברים, חזרנו בבוקר
מוקדם הביתה, בדרך איבדתי שליטה על האוטו. נתקעתי בקיר בטון. 3
חודשים בבית חולים. זעזוע מוח, עצמות שבורות וטראומה ששום
פסיכיאטר לא יוכל לתקן. ובסוף מכתב. פרופיל 21. אז כל מה שנשאר
לי זה להסתכל אחורה בנוסטלגיה ולזכור שאני את שלי עשיתי."
השפלתי את העיניים שלי. יופי ענבל, חבל שלא שאלת גם למה הצבא
נתן לו פרופיל 21, שהוא יזכור עוד פעם איך זרקו אותו משם. כל
הכבוד לך. על זה צריך לתת לך עיטור כבוד!
"ודרך אגב, הגענו."

"איפה אנחנו אם אפשר לדעת?" התבוננתי בנוף שנשקף מתוך השמשה.
"בים."
"בים?!" שאלתי אותו אבל הוא כבר יצא מהאוטו וטרק אחריו את
הדלת.
"עכשיו, את באה או שאני אצטרך לגרור אותך?"
הבטתי בו ולא יכולתי להגיד לא. למרות שהייתי מנסה, אם זה היה
מישהו אחר.
התחלנו ללכת בחול. הרגשתי כאילו איזו פנטזיה רומנטית שלי
מתגשמת. כמו במשמר המפרץ. בלונדינית יפה הולכת בשקיעה עם החבר
השרירי וההורס שלה , והם משחקים ב"רוצה אותי, לא רוצה אותי"
אחד עם השנייה, ובסוף הם מתנשקים. קלוז אפ לשון. The End...
ומשום מה זה נראה לי מוזר שאני מצליחה לשתוק כל כך הרבה זמן,
לפעמים המילים שלי מנסות להרשים אנשים באופן לא מודע. אני לא
שולטת על זה. הם יכולות להתחיל לטייל להם לכל מיני מקומות ואני
אפילו לא אזכור מה אמרתי ולמה התכוונתי, ולמה לעזאזל אמרתי את
זה.
"אז מה הקטע שלך עם עידו?"
"זה לא כאילו שאתה כבר לא יודע." עניתי וניסיתי לתפוס את
העיניים שלו בחשיכה אבל לא הצלחתי.
"אולי אני באמת לא..."
"אבל יש לך תחושה." השלמתי את המשפט.
"יש לי אחת, אני חושב."
"אל תחשוב, תהיה בטוח."
"האמת היא שאני בטוח שאת ועידו מזדיינים אבל זה לא כי את אוהבת
אותו כל כך, וגם לא כי הוא מי יודע מה מוכשר."
"למה, יצא לך להכיר את הכישרון של עידו?" חייכתי.
"האנרגיות של הקוסמוס לוחשות לי."
"ציני!" אמרתי.
"יזיזה!" איה. זה כאב, זה כאב שם בפנים. ראית את הכפתור מסתובב
לאט לאט מ off ל- On.
"סליחה... אני... אני מצטער."
ושתקתי. חשבתי על משהו מספיק נכון להגיד.
"סלחתי." והאמת היא שלא היה על מה לסלוח. כי אני ידעתי את זה
בדיוק כמו שהוא ידע את זה.
ואני ידעתי גם שהאמת מכאיבה לי, ואני תמיד דוחה אותה בשביל
לברוח.
והשתיקה.
"יכול להיות שאני מגזים... אבל אני מרגיש שאני מכיר אותך."
"למה אתה מתכוון?"
"אני מרגיש כאילו אני מכיר אותך... יש מצב שנפגשנו מתישהו?"
"די נו, את השלב הזה כבר עברנו. התחלתי איתי, זהו, אתה יכול
להמשיך." צחקתי והתיישבתי על החול. תקעתי את האצבעות של
הרגליים בבור שהיה שם. כשהייתי בת 6 בן דוד שלי, אילן, לימד
אותי לבנות מגדלים מטפטופים של חול רטוב. מאז זה מה שאני עושה
בים. קבלנות בניין.
"סליחה, אני לא זה שהופעתי מולך במגבת קטנטנה."
"סליחה, אני לא זאת שנעמדה באמצע הסלון ו..."
ונשיקה. נשיקה יפה כזאת, וכשמנשקים אותך ככה את כבר יודעת, שזה
לא השפתיים שגורמות ללב שלך לפעול מאה פעמים חזק יותר, או
הידיים שלו על הבטן שלך. זאת האש הזאת. זה האיש הקטן בבטן.
נכנס למחסן, מוציא את בולי העץ ושם אותם אחד-אחד בערמה גדולה,
שופך על זה דלק, וזורק גפרור.
זאת הלהבה הזאת, שמאירה את העיניים שלך, שגורמת לך לעשות את
הדבר הנכון בסופו של דבר. כי בלי האש הזאת, לא הייתי פה עכשיו.
הייתי אצל גילי, מקשיבה לסיפורים שלה על כל הבחורים שמתחילים
איתה, אבל עידו, עידו מזיין הכי טוב. "איזה מזל יש לך, שאת
יודעת ככה להחזיק אותו קצר."
"אני מכיר אותך, ענבל. בחיי שאני מכיר אותך." הוא אמר לי אחר
כך.

יום שישי. 8 בבוקר. כוס הקפה חצי גמורה, והחלון בחוץ פתוח.
משאית הזבל חונה מול הבניין. אני מעשנת החוצה כדי לא להסריח את
הבית. חזרתי. התרופה הישנה והטובה - ניקוטין. אני מביטה מסביבי
ובודקת שהכל אמיתי, מוכר, שלי. העיתון, השולחן הלבן, הפלאפון
הכחול. השכנה שלי צועקת על בעלה, וזה רק 8 בבוקר.
יש ימים שאת קמה בבוקר, ואת מרגישה את זה מהרגע שהרגליים
נוגעות ברצפה הקרירה. מהרגע שאת מתלבשת, מסתכלת על עצמך במראה,
ועושה את זה בהצלחה. שאת לא לועגת לעצמך, והציניות גורמת לראות
את עצמך בצבעוניות, ולא בעצב. "את לא טרגדיה." את אומרת לעצמך.
מסדרת את המיטה. יוצאת מהחדר. ומבינה שמישהו קטף בשבילך את
הפרח הכי יפה ושם אותו בסלון, ישן. את מתבוננת ומבינה שכל שאת
מתעמקת בזה יותר, הוא הכי יפה. הוא הפרח שלך. ולכבודך, גלגל"צ
מנגנים את Against all  odds של פיל קולינס, והאיש הקטן מוחא
לך כפיים, מחייך אלייך ואומר לך בשקט-בשקט, בלי שאף אחד ישמע:

"עשית את זה... עשית את זה, ענבל."