עד כמה הדבר פרדוקסלי, האיש בעל סמכות הגדולה ביותר בנצרות,
האיש שלעולם אינו טועה והנערץ על מיליוני נוצרים -יהודי. אבל
זאת עובדה, שלכל הפחות 10 אפיפיורים יהודים ישבו על כס פטרוס
הקדוש ופעלו בווטיקן וכן עשרות בישופים, קרדינלים ואנשי כמורה
רמים היו יהודים. ואפילו קדושה אחת, בעלת שם יהודי.
אני בעצמי יכולתי לספר לכם  על ידידי רומן ברנדשטטר, יהודי
טוב, הכותב שירים בפולנית, מתרגם מעברית את ביאליק ואורי צבי
גרינברג בעיתונים ציוניים, ולפתע (כנראה בימי השואה),כפי שסופר
עליו -התנצר. אין זאת, כי אישיות, הנושאת על החזה צלב , שהכירה
אותו, הצילה אותו והמליצה עליו לפני אישיות אחרת בעלת צלב כסף
והיא העבירה אותו למקום בטוח. והוא כנראה מתוך  רגשי תודה
לאישיות בעלת צלב כסף ובהיותו בעל מוח יהודי, הקולט מהר, למד
בווטיקן, למד ועלה במהרה בסולם כמורה, עד שמונה לקרדינל. כך
סיפרו לי, שרידי שואה שהכירו את  רומן. אל תשאלו אותי, אם זה
נכון. לא  כתבתי לדובר  הווטיקן ולא שאלתי אותו, האם זה נכון.
יתכן, שאני טועה והוא נספה עם משוררים יהודים, שכתבו עברית,
יידיש ופולנית. אך לגבי אפיפיורים, קראתי על אפיפיור, ששונאיו
התייחסו בלעג למוצאו היהודי, אך הוא לא התייחס  לדברי לעג
ובשעת צורך היה לובש שריון ויוצא בראש  צבא נגד המלכים המורדים
ביכולתו ונגד כופרים אחרים.
אי לכך המסורת המנציחה בצורה אגדתית את  בניה, הנאמנים לה, לא
התייחסה לאפיפיורים, שהיו פעם יהודים ומתוך המבחר הגדול  
הנציחה דווקא  בשתי גרסות שונות  את  קורות אלחנן האפיפיור
ואפילו בתפילות ראש השנה מופיע  בראש כל שורה בשיר שמו: אלחנן.

אחרי הקדמה ארוכה זאת (כרגיל!) ימצאו קוראים, היודעים הכל
ויגיבו  בביטול: אלחנן? אתה לא מגלה אמריקה. שמעתי עליו ואת כל
הסיפור בגרסה זו או אחרת, אז מה הטעם   עוד פעם לפרסם את האגדה
הידועה ובפרט  לצעירים, שלא כל כך מתעניינים ברבנים, אפיפיורים
ו"פרות קדושות" אחרות ? אוהו, "ממש נבהלתי".
אך אני עניתי: "אם יש ביניכם קוראים, שומעים, שאינני  באילו
ספרי קודש קראו או שמעו על האפיפיור אלחנן - מה טוב. לבריאות
לכם.
לעומת זאת ישנם אלפים ואולי יותר, שלא שמעו ולא קראו עליו ואין
להם מושג, מה קשר בין אפיפיור יהודי ותפילות בראש השנה, הבא
עלינו לטובה. אני מזכיר לכם את הסיפור שפרסמתי כאן בזמנו על
"רבי אמנון", מחבר  התפילה "ונתנה תוקף".
מתוך תגובות (רבות!) גם של יהודים טובים, שמדי שנה בשנה  בוכים
בבית הכנסת וכמעט יודעים בעל פה את התפילה, לא היה להם מושג,
מי היה רבי אמנון , מדוע עונה קשות  על ידי הבישוף ושהוא היה
מחבר התפילה.  
לכן,  לרגל ראש השנה, אם דתיים אתם או  חילונים, המתרחקים מבית
הכנסת, לא יזיק לכם, אם תוך קריאת יצירות נשגבות של חברים
שלכם, תקראו גם את הסיפור  האמיתי  עם קמצוץ אגדה, שתוכנה
מתקבל על הדעת והמסורת היהודית נתנה לה חותמת: "כשר" .לאחר
שאביו של האפיפיור אלחנן ר' שמעון בר' יצחק בר' אבון (הגדול),
מגדולי הפייטנים באשכנזד ומחבר "קרובות" (תפילות בחג) הוא דמות
היסטורית וידועה, מה טעם לא להאמין בקורות בנו, מטעם המסורת,
אף אם  הוא לא נזכר בכרוניקות של מדינת הווטיקן. ועתה נעבור
לסיפור, שב"אקשן" שלו ראוי היה לשמש  עלילה לקולנוע.

                                         א
רבי שמעון בעל כינוי (בין אחרים) "הגדול"  נולד כנראה במגנצא
שבמדינת גרמניה בשנת  תש"י (950)  בערך. אגדה מספרת, כי ר'
שמעון "בא מבית דוד"  וכי היה "מראהו  כמלאך ה' צבאות" וגם
האישה שנשא הייתה "אישה מגדולי המלכות".
ר' שמעון היה עובד לפני התיבה כשליח ציבור וקהילתו  חיבבה אותו
מאוד ונאמר עליו "שטרח בעבור קהילתו והאיר עיני הגולה
בתורתו."
ולרבי שמעון בן יחיד, ילד בן ארבע, ושמו אלחנן. היה רבי שמעון
גאה בבנו, שלבו פתוח לדברי תורה ומוחו מלא חוכמה. ביום שבת
אחד, בבוקר, כאשר הלך רבי שמעון ואשתו לבית הכנסת נכנסה לביתו
אישה נוצרייה, כדי להעלות אש בתנור. התבונן אלחנן בסקרנות, איך
האישה בעזרת שבבי עץ,  העלתה במהירות  להבה, שגדלה מרגע לרגע.
המשרתת היהודיה, ניצלה את הרגע, שהנוצריה עסקה באש ויצאה  לאחד
מהחדרים. ניצלה זאת הנוצריה ופנתה לאלחנן:
"האם יש ברצונך לטייל קצת בחוץ. שם השמש זורחת ואם היא תיגע בך
יפרחו לחייך החיוורים"
הסכים הילד והושיט לה את ידו ויצאו מהבית. הלכו, הלכו עד
שאלחנן הודיע לה, שהוא צמא.
"צמא? לא נורא, הנה פה בבית הגדול הזה, בטח  נמצא איש שיגיש לך
כוס מים צוננים" מיהרה  להרגיע אותו הנוצרייה.
היא הוליכה את אלחנן לכנסייה גבוהה, שקיבלה את פניו  בצל
ובאוויר קריר. מיד הופיע השומר על הכנסייה. התלחשה עמו כמה
רגעים הנוצרייה. נעלם השומר וכעבור כמה דקות הופיע עם עוד אחד
הלבוש אף הוא במעיל שחור ארוך והמחייך בלי הרף. בידו אחת נשא
קערה קטנה ובידו השנייה כוס עם מים צוננים. שתה אלחנן  את כוס
המים עד תומה ובינתיים הרטיב האיש המחייך את מצחו החם  של הילד
במים צוננים ומיד אחר כך הזליף מהקערה שבידו שלוש טיפות מים
על ראשו של הילד, כשהוא מכריז בקול חגיגי:
"בשם האב והבן והרוח הקודש הריני מטביל אותך לנוצרי כשר"
ובנגבו את לחייו  של הילד הוסיף:" במים אלה, הריני מנגב את כל
חטאי העבר שלך ותהיה מבורך בקרב קהילתנו".
הרגיש אלחנן, שמשהו כאן לא בסדר וקרא  לנוצריה: "אני רוצה
הביתה! הביאי אותי בחזרה הביתה".
ענתה לו הנוצריה, שהסתירה בשמלתה כיס כבד עם המטבעות:
"לצערי הרב, אני ממהרת למקום אחר, שבו מחכים ,אבל הדוד הטוב
(היא הצביעה על האיש המחייך) הסכים להוביל אותך הביתה".
"בו חמודי " פנה אליו תוך חיוך הדוד ואלחנן הושיט לו את ידו.
הלכו שניהם לאורך הכנסייה הארוכה, עד שהגיעו לדלת השנייה
שהובילה לחצר ושם נתגלה בניין אחר. דפק הדוד הטוב בפטיש בשער
ומיד הופיע  דוד אחר, שלא חייך. החליף אתו הדוד המחייך כמה
מלים, ומיד פנה אליו הדוד הרציני בקיצור: "בוא!" הלך אתו אלחנן
אם מתוך פחד ואם מתוך סקרנות ומאז החלו  נדודי הילד ממנזר אחד
למשנהו ובכל מקום צבר דעה.
ובינתיים שבו  הרב ואישתו הביתה והוא נעול. חיכו זמן מה, עד
ששבה המשרתת, כשעיניה זולגות בלי הרף דמעות:
"וי לי! רק לרגע עזבתי את הגויה הזאת והנה היא נעלמה עם אלחנן.
רצתי, התרוצצתי ושאלתי את העוברים ושבים, האם ראו אישה עם ילד,
אך איש לא ראה אותם. "
ובינתיים התאספו אנשי קהילה וכששמעו על האסון, שפקד את רבי
האהוב שלהם התנדבו ויצאו לכל רחובות העיר, עד  שהגיעו לעירוב,
חבל שהם קבעו, המראה להם, שזהו הגבול , שעד אליו מותר ליהודי
לצעוד בשבת. וכאשר על אף מודעות ופנייתו לשכניו הנוצרים
ולשוטרים, איש לא  יכול היה לרמוז, היכן נעלם אלחנן, ברור היה
להם  שהוא בעולם האמת ומנעו קולם מבכי.
ובינתיים עבר אלחנן מיד ליד בחברת כמרים, ששמחו שילד חכם
ומתקדם במהירות בחכמה ובמדע, כמו אביו החכם.
למד הנער את כל התורות, שהכמרים היו מסוגלים ללמדו עד  שהוחלט
לשלחו לרומי. כאן  טיפלו בו  אנשי כמורה רמים, שמהם למד שבע
חכמות ושבעים לשון
וכשהיה אלחנן בן עשרים הגיע לדרגת חשמן. שמו של החשמן החכם
ויפה תואר יצא למרחקים וכולם בלי יוצא מן הכלל  שיבחו את
חכמתו ויופיו , אך איש מהם לא ידע מיהו ומנין בא. וכאשר מת
האפיפיור, התאספו כל החשמנים לבחור להם אב חדש, ואף על פי , כי
היו ביניהם רבים  יותר מבוגרים ומוכרים, החליטו לבחור בחשמן
הצעיר, שעלה על כולם בחכמה ובמדע.
מיד נתמלאו אולמות הווטיקן בהמוני עולים לרגל, המבקשים עצה ,
הסבר את הדרך בה ילכו- מהוד  קדושתו. ולא היה אחד שיצא ממנו
ולא קיבל עצה, לאו דווקא בעניינים דתיים, הסבר דתי ופיו מלא
שבחים. אך תוך קבלת מבקריו שם לב האפיפיור החכם, שבין המוני
המבקרים לא נמצא אף יהודי אחד. וברגעים  כאלה נזכר ביום בו
הוצא מביתו וגעגועים עזים תקפו אותו לאביו הרבי, שבגיל הצעיר
שיחק אתו אשקוקי, כאילו היה שחקן מבוגר. חשב  וחשב, אך לא
ידע, איך להשפיע על אביו לבוא לבית, שגרם כל כך הרבה צרות
ליהודים. אסף את כל היועצים, שלא סרו אף לרגע מחדרו ופנה
אליהם:
"שמא אולי תועילו להסביר לי, מהי הסיבה, שבאים אלי יום יום
המונים ואין ביניהם אף איש, שיכריז לפני, שהוא אבי או אמי או
דוד, אפילו רחוק ולא מבקשים ממני, שבזכות הקרבה  המשפחתית
אטיב עמם? וכי מאבן נולדתי, שאין לי שום קרובים  ?אתם שבחרתם
בי, מכירים אותי, אזי מצווה אני אליכם, שתגלו לי, כי אם לא ,
אצווה על חיילי, שיוציאו אתכם להורג."  
השפילו היועצים את ראשיהם, המבוגרים והצעירים ושתקו. אך אחד
שנולד, כשבעורקיו במקום דם זרם ארס שנאה ליהודים, העיז ואמר:
"הוד קדושתך, אם  תועיל  לעשות מה שאציע לך, אגלה לך, מה שחברי
מסרבים  לגלות. אלה שאינם מבקרים אותך ובעצמם אינם יודעים מי
אתה -אלה הם היהודים, שלא באו אף פעם, כי הם מתעבים את המקום
הזה, הקדוש ביותר למיליוני מיליונים של מאמינים. אך אם ברצונך,
שהם יבואו ויטמאו  בנשימתם את חדרי ארמונך, הואל נא להטביע את
חותמך הקדוש על  הצו, שאני אכתוב" .
הסכים  האפיפיור, כי הגעגועים גברו עליו יותר ויותר ושונא
יהודים חיבר איגרת להגמון של מגנצא, שהיה ידוע כאיש טוב וכמחבב
את ישראל ובו כתב: "מהיום והלאה אסור על היהודים , תושבי מגנצא
,לכבד את  השבת  ולמול את בניהם ועל נשים יהודיות אסור לשמור
דיני טהרה."  קרא האפיפיור את הצו והטביע עליו את חותמו
המקודש.
כאשר  התפזרו ברחובות מגנצא הכרוזים, הנשמעים למרחקים וקראו את
תוכן הצו, מיהרו היהודים אל  ההגמון והתחננו לפני תוך דמעות,
שיבטל את הגזירה, שבשום אופן אין לקיימה, אך הוא הראה להם את
האיגרת של האפיפיור ואמר:
"הנה אתם רואים, מי חתום על האיגרת וצר לי מאוד, שאין ביכולתי
לעזור לכם. אם אתם רוצים  לשנות את מצבכם, עליכם לנסוע  לרומי
ושם תשפכו את לבכם לפני הכס הקדוש, שהוא היחידי שמסוגל לבטל את
הגזירה."
גזרו  היהודים תענית, התפללו, עשו צדקה לעניים ובסוף  החליטו
לשלוח את רבי שמעון ועוד שני רבנים, שילכו לרומי, להתייצב לפני
האפיפיור ולבקש ממנו שיבטל את הגזירה.

                                          ב
כשהגיעו לרומי תמהו הפרנסים, כי הם  הכירו את האפיפיור  כאיש
טוב ורצוי ליהודים. ידוע להם על כמה יהודים המבקרים בסתר
בהיכלו ומשחקים אתו משחק האשקוקי, החביב עליו. לגבי הצו, אף
איש לא שמע עליו בקהילת רומי."
גם חשמן רומי, שהיה איש נוח ליהודים הודיע להם, שאין הוא יכול
לעזור ליהודי מגנצא, לאחר  שראה את האיגרת החתומה בידי האב
הקדוש. אך הוא  נתן להם עצה, שיכתבו בבקשה בשפה הלטינית
לאפיפיור והוא ישתדל, שהכתב יגיע לידי  
האפיפיור.
חיברו יהודי רומי  כתב בקשה בלשון רומי, שבה השתמשו יום יום
ושלחו את הכתב לארמונו של האפיפיור. כאשר קרא האפיפיור את
המכתב, ציווה על השליחים שיתייצבו לפניו. הציג אותם החשמן לפני
האפיפיור:
"אלה הם היהודים ממגנצא והם מתחננים, שהוד קדושתך יואיל לקבל
אותם ולשמוע את  תחינותיהם."
"יבוא לפני הזקן שבהם", פסק האפיפיור.
נכנס ר' שמעון, שהיה הזקן מכולם והנה האפיפיור יושב  ומשחק
באשקוקי עם אחד החשמנים. העיף האפיפיור לרגע מבט על הנכנס ומיד
הכיר את אביו, אך ר' שמעון, שראה לפניו גבר יפה ובעל מצח,
המצביע על חכמתו ועיניים כולן  ביטחון עצמי, המרוכזות עתה
במשחק, על מנת לנצח את יריבו, לא הכיר אותו.  מלא פחד, שהנה
הוא ניצב לפני שליט מיליוני בני אדם, כרע ברך, אך  מיד ציווה
עליו האפיפיור לקום ולשבת על  אחד מכיסאות זהב שלו, עד שיסיים
את המשחק.
כשסיים את המשחק, פנה אל ר' שמעון:
"קראתי את האיגרת שלכם לבטל את הגזירות שהטלתי על יהודי מגנצא,
אך אני שלא טועה, מודיע לך, שאמנם  הגיעו אלי תלונות  על יהודי
מגנצא  ואף לי יש  והסתייגויות  רבות כלפי תלמוד, שאתם מלמדים
את ילדיכם."
אזר ר' שמעון עוז ושאל: "שמא תגלה לי הוד קדושתך, מה הן
התלונות, שמא הן תוצאה של טעות או חלילה  עלילות?"
"רואה אני, שאיש אמיץ אתה ועל כן נתחיל בתלמוד, שאתה טוען שמה
שכתוב בתלמוד שלכם, זאת טעות  של איש שאינו מבין אותו או פשוט
עלילה."
ציטט האפיפיור בעל פה  משפטים מתוך התלמוד והרב שמעון עונה לו,
מסביר לו , מפרש לו, שאין   בהם כל כוונה להזיק למישהו וחלילה
לנוצרים. מיד השיב לו האפיפיור בפסוק אחר, על מנת לחזק את
דעתו. כך ישבו כמה שעות ומתנצחים  בהלכה ובאגדה, כשר' שמעון
משתאה כל הזמן  על בקיאותו  וחריפות מוחו של האפיפיור בענייני
גמרא. אף גוי לעולם לא הצליח להתגבר בוויכוח  דתי  על רב יהודי
והנה ר' שמעון  נאלץ עכשיו להתאמץ תוך  חיפוש פסוקים מתאימים,
כדי  לגבור  על  גוי זה, בעל מוח חריף, כשל  רב יהודי, ששמו
מפורסם בקהילות יהודיות רבות.
כחצי יום ישבו והתווכחו וכשחשב ר' שמעון לעזוב את היכלו של
האפיפיור, מבלי להשיג דבר, פנה אליו האפיפיור:
" באים אלי יהודים רבים, שחושבים שיש ביכולתם להתגבר עלי במשחק
אשקוקי. שמא  ברצונך גם אתה לשחק עמי באשקוקי ולגבור עלי?"
"כרצונך, הוד קדושתך", ענה לו רבי שמעון. אמנם לא השיג דבר, אך
עתה  חשב רבי שמעון, שהיה מומחה באשקוקי בכל העולם, יראה
ליריבו, מה כוחו של מוח יהודי.
הערב ירד וכשסיימו את המשחק, נוכח  אלוף האשקוקי, שהפסיד
ליריבו בגלל מהלך אחד, שבו תמיד ניצח ושהיה ידוע   רק לו בלבד
או  לבנו הקטן,  שאתו שיחק תוך משחק באשקוקי ולו גילה  תוך
צחוק  את סוד המהלך.
כאשר סיימו את המשחק, קם לפתע האפיפיור וציווה על החשמנים,
שבדריכות עקבו אחרי מסע ניצחון של  האב הקדוש:
"יצאו כולם  מהאולם, מלבד האיש הזה, היושב מולי!"
כשיצאו כולם, פנה אליו האפיפיור:
"ועתה נעזוב את התלמוד ונשוחח אך ורק  עלינו, אך  הזהר ותאמר
לי  את כל האמת ואל תסתיר דבר!"
"כדבריך, הוד קדושתך!" ענה לו תוך פחד  רבי שמעון.
"כמה ילדים יש לך ומה שמם?"
"בן אחד ושמו יעקב.,
" האם תמיד היה  לך רק בן אחד?"
"לא. היה לי בן ושמו היה אלחנן."
"מעניין, כשמי  ומה  קרה לו ?"
"הוא נגנב ועד היום אינני יודע, האם חי הוא או מת. היו כל מיני
שמועות, אבל אלה היו שמועות , אך אם חי הוא לא ראיתי אותו עד
היום."
"האם זוכר אתה אולי, איזה סימנים היו על גופו?"
"בוודאי שאני זוכר, איך אוכל לשכוח אותם? היה לו  על הגב כתם
מוזר, בצורת כתר והמיילדת ניבאה לו, שזה סימן שהוא פעם ימלוך
על בני אדם והעיקר על הירך נשאר לו חתך עמוק, שנגרם , כשנתקל
בדלת הארון הפתוחה."
"אם כן, אבא לא טעיתי, כשמיד עם כניסתך לאולם,  זיהיתי אותך.
ברור, שאתה  קשה היה לך  לגלות בפני ולבושי את ילדך הקטן."
"אבא?  הוד קדושתך, האם אין  טעות בדבריך, אתה בני?"
"הוד קדושתו לעולם  לא יכול לטעות" צחק האפיפיור ואחר כך קרא:
"הסתכל אבי ותקבע בעצמך", קרא בהתרגשות אלחנן.
הוא הסיר במהירות את בגדיו והצביע על הסימנים, שר'  שמעון
הזכיר אותם.
התבונן ר' שמעון בסימנים המוכרים לו כה היטב  ולפתע  נזכר
במהלך האשקוקי, שאיש לא ידע אותו מלבדו ובנו הקטן והעיקר
הלהט, בו התווכח האפיפיור ובקיאות של עילוי בענייני גמרא
וזרועותיו של אבא משכו אל חזהו את  האפיפיור, כל יכול, בעל גוף
כשל ר' שמעון, כאילו היה  ילד קטן.
"בני, בני" בכה, "מה עוללו לך, המחזיקים אותך כאן בהיכל הזה?"
"לא אבא, בכה אף הבן המבוגר. לא הם עוללו לי. אני בעצמי אהבתי
ללמוד ונהניתי
מהערצה שרוחשים לי רבבות בני אדם. הסתכל נא, אבא"
הוא ניגש אל  האשנב הקטן והוציא את ידו. התקרב  ר' שמעון וראה.
המוני בני אדם, שהתקבצו בכיכר, בראותם את ידו המושטת של האב
הקדוש, כרעו  כאיש אחד על ברכיהם, כששפתותיהם  לוחשות  מילות
תפילה. סגר האפיפיור את האשנב והמשיך:
"אינני יודע, איך אחזוני לפתע געגועים  הביתה,  ובפרט לראות
אותך .זאת הסיבה, שכתבתי וחתמתי על הגזירות, תוך תקווה שתבוא
אלי, כדי לבקש שאבטל את הגזירה הארורה. מיד אבטל אותה".
הוא ניגש לשולחן העבודה, הוציא קלף, רשם עליו  על ביטול הגזירה
ובמו ידיו הצמיד עליו את החותם הקדוש של שליט הנוצרים.
"הנה לך, אבא, תראה את הכתב לחשמן של מגנצא והוא  יודיע
ברחובות על ביטול כל הגזירות, אל תגיד לו מאומה על מה ששוחחנו
ורק לאימא תמסור דרישת שלום ומסור לה, שבנה חי ושמא אולי, מחר,
מחרתיים אעזוב את ההיכל ואצטרף אליכם
ואולי אפילו  אשתדל להיות אחרי 120 שנים לרב של מגנצא."
כששמע זאת ר' שמעון פרץ  בבכי גדול:
"לא בני, לעולם לא תהיה במגנצא ולא תוכל לראות את אימא ואף
להיכנס לבית  הכנסת."
"למה, אבי, למה ? אני  איש כל יכול ואף בן אדם לא יעצור בעדי
לעשות זאת", תמה אלחנן.
"דווקא בגלל זה, בני  יקר, אין איש במגנצא, שלא שמע עליך ולא
ראה את התמונה שלך בכנסייה. אם  תצליח לצאת מהחצר, שמשמר שלך
לא ירגיש בך , בערב יבואו לחדרך  החשמנים, שמשרתים אותך
וירגישו  בהעדרך. מיד ייזכרו ביהודי, שאתו התווכחת ושיחקת
באשקוקי והסתודדת אתו בהעדרם. הם ישלחו פרשים מהירים למגנצא ,
שיצוו על   חשמן של מגנצא, שיאסור אותי ויביא לרומי וכאן  יענו
את אביך  ויאיימו שישמידו את כל קהילת מגנצא, אם מיד  לא נמסור
להם את הוד  קדושתם, שאנחנו חטפנו."
"אני אכתוב להם איגרת, שמרצוני הטוב נסעתי למגנצא ואיש לא חטף
אותי ולא אשם."
"יפה בני, רק הקדוש ברוך יודע, כמה הייתי רוצה , שתשוב לביתי
ותחיה אצלנו כיהודי  חכם, המכובד בתוך הקהילה, אבל רק בתנאי
שבתור יהודי תדרוך על סף ביתי!"
"ומה עלי לעשות אבי, שבתור יהודי אשוב הביתה?" פרץ אף האפיפיור
בבכי, קורע  לב, כשהוא מנשק את ידי אביו.
"ראה נא אלחנן יקירי, הרי אתה חכם כאין כמוך, מדוע את לא מבין?
גם אם תצליח  לשכנע את כל  השוטרים, את החשמן ממגנצא ואת כל
הבישופים וקרדינלים בוותיקן, שמחכים ליום לרשת את כסך, מה תגיד
לזה שבשמיים ושומע את דבריך?
 כל עוד היית ילד קטן, אפילו לא בר מצווה, יכולתי אני לטעון,
שהיית תמים ולא הבינות, מה אתה עושה. אך כשגדלת  והסכמת  מתוך
שאיפה לשררה לשאת קרוב ללבך את הצלב הגדול הזה, מה  אוכל עוד
לטעון."
"אתה צודק, אבי,  אך מה עלי לעשות שאוכל  לכפר על  עוונותיי?
מה אעשה? אמור לי אבי ומיד אעשה."
"האם אינך מבין בעצמך ,אלחנן בני היקר מכל? במשך שנים רבות
חיללת את השם של  קדוש ברוך הוא ברבים ואם  ברצונך לכפר את
מעשיך, על מנת  שמלאכים יקבלו את פניך בעולם הבא, עליך לקדש את
שמו של  אלוקי ישראל ברבים, ואז כל העם ואני בתוכו יסלח לך
ויזכור את שמך לנצח."
"אם כן שלום לך בני. אני שמח, שאוכל להביא לבני קהילתי בשורה
טובה, שעליה חתמת. אני מקווה  שתכבד את דברי אביך, כפי שציווה
אותנו הקדוש ברוך הוא ליד הר סיני  ועוד נפגש שנינו , שם
למעלה, לרגלי כס בורא העולם."
"אמן, אבי היקר, תודה, שפקחת את עיני והצבעת על הדרך, שבה עלי
ללכת, כדי לזכות בעולם הבא", נשק אלחנן  את פניו  של אביו ,
כשדמעות  זולגות  מעיניו  בשפע ומרטיבות את שניהם.
מיד אחרי  שנעלמה המרכבה, שנשאה את  אביו וחברי המשלחת ממגנצא,
פתח לרווחה את דלת חדרו ורץ, כאילו  אחוז אמוק אל המדרגות
הלולייניות, שהובילו לראש המגדל. בהיותו בגובה הרב הסתובב אל
חבורת החשמנים, שניסו לעלות בעקבות האב הקדוש  ונעמדו, כששמעו
את  הוד קדושתו  צורח אליהם לא בקולו:
"שמעו אתם, העומדים תחתי, את דברי אביכם. במשך שנים שתקתי
ושיחקתי יחד אתכם את משחק שלכם על איש  יהודי במשך כל שנות
חייו ואחרי מותו הופיע משוגע אחד, שהכריז שאיש זה שאמנם היה
הגון בחייו, לא היה בכלל  בן אדם, אלא בנו של הקדוש ברוך הוא,
כאילו אלוהים הוליד בן אדם ולא עשה אותו מהאדמה ומי ילד אותו?
לא אימא, כמו כל אמהות, אלא בתולה, שרוח הקודש  שפך לתוך רחמה
זרע מיוחד מזה של אחיו ואחותו.
ועוד סיפורים כאלה.  אמרתי, שהוא ירד מהשמיים, כדי  להציל את
כולכם, אך לאחר שהוא לא ירד מהשמיים והיה בן אדם כמוכם,  אזי
אין לכם כל תקווה אחרי המוות."
נעמדו אנשי כמורה רמים, כאילו רעם פגע בהם. אין כל ספק, הוד
קדושתו תקפה אותו הרוח הרעה והוא השתגע. אם  ישמע העם את
דבריו, אזי אסון נורא ירד  בעולם ואין ברירה וצריך  להרוג
אותו, כמו כלב  משוגע. שמע האפיפיור את דבריהם וצעק:
"אתם חושבים, טיפשים, שאני השתגעתי? אתם משוגעים, אם מאמינים
בשטויות כאלה. אני, שוטים כמוכם, מאמין רק באלוקי ישראל, בורא
העולם ואלוקי עמי, שהוציא אותנו ממצרים."
"יהודי ארור!" הזדעקו החשמנים  ורצו בעקבותיו, כשמקלות  שלהם
בידיהם. הגיע  אלחנו לאשנב, שממנו צפה תמיד על כיכר פטרוס,
העביר בו את גופו, קרא בקול גדול: "שמע ישראל, אדוני אלוקינו,
אדוני אחד!"  וקפץ אל המוות.
וכאשר הגיעה למגנצא ידיעה, שהוד קדושתו נהרג בשעה, שהתבונן
באשנב, שבראש המגדל על ההמון, שהתאסף בכיכר, הבין  ר' שמעון,
שבנו כיבד את  בקשתו וקידש את  השם, אמר קדיש אחרי בנו היקר
אלחנן, עשה קרע במעילו, ישב 'שבעה'  ועל שם בנו חיבר  "יוצר"
לראש השנה והשיר מתחיל במילים: " אלחנן בני".
הראשון שערך לר' שמעון ביקור תנחומים, היה החשמן ממגנצא,
שהתכונן  לרגל ביטול הגזירה לערוך משתה לקהילה שלו, אך עתה
לרגל  האבל המפתיע ועוד אבל אחד, החליט לגנוז את החגיגה.
הוא לחץ בחמימות את ידו של ר' שמעון ושאל אותו:
"אם אפשר לדעת איזה אסון פקד אותך רבי. הרי ידוע לנו, שבנך
יעקב, שמנהל ישיבה מצליח יפה מאוד והוא אף  מתכונן לשאת אישה
נאה, מבנות העיר."
" בהיותי ברומי, בביקור אצל הוד קדושתו, נודע לי על מות בני
אלחנן, שנעלם לפני שנים רבות."
 " אלחנן, אמרת, וי, וי, הרי זה שמו של  אבינו הקדוש, שזה עתה
נודע לי, שהוא נהרג, כאשר התכופף, כאשר התבונן דרך האשנב במגדל
, כדי לברך המוני  מתפללים שבאו לכיכר סן פטרוס. מוזר. לך
נודע אחרי שנים כה רבות, שבנך בשם אלחנן נפטר. דווקא ברומי
ודווקא עכשיו ואילו אני קיבלתי הודעה דחופה, שאבי הקדוש, שאף
הוא שמו היה אלחנן  מת בצורה טרגית, בשעה שרצה לברך את המוני
המאמינים."
"כל זה לא יחזיר לחיים את אלחנן שלי", ענה לו ר' שמעון.
"מוזרות ולא מובנות לנו הן דרכי אלוהים" השיב לו חשמן של
מגנצא, וצר לי על מות  האפיפיור אלחנן"
"אלחנן בני!" סיים את השיחה ר' שמעון והתעטף בשתיקה.