תמיד היא רוצה למות באמצע היום. לא בהתחלה. לא בסוף. באמצע.
כאילו שאמצע זה שעה טובה למות, וכל השאר זה קרוב, אבל לא ממש.
תמיד אבל תמיד זה באמצע היום. בדיוק כשהשמש על האמצע. כאילו
שתקבל זוית יותר טובה השמש. כאילו שהיא צריכה לפחות מישהו אחד
שייבכה אותה בשניה של הבדיוק. `זה עדיין?` אני שואל אותה
בביקור היומי, `זה עדיין. זה תמיד היה עדיין. כנראה זה תמיד
יהיה עדיין`. אני אוהב כשהיא מדברת על העתיד. זה אומר שיהיה
עתיד. זה אומר שלפעמים זה קצת יותר בסדר. לא טוב. אבל קצת
יותר. בסדר. זה גם משהו. הקצת. הקצת זה לפעמים כל מה שנשאר.
`לא נמאס לך?` היא שואלת את השאלה הקבועה, `נמאס?` אני כרגיל
מעמיד פנים שאני לא יודע מה היא רוצה, `נווו` האמת שנמאס לה
מהעמדת פנים הזו, האמת שגם לי, `כן, אבל למי אני יכול להקריא
מהספר החדש של ויוה בלי שתצחק עלי כל פעם מחדש?` ועולה לה חיוך
מגושם על השפתיים. אחד כזה מתפרץ. אחד כזה אסיר. זה תמיד הורג
אותי מחדש הקטע הזה שלה. כשהיא מחייכת אתה לא מבין איך היא
רוצה למות, וכשהיא מפסיקה לחייך אתה תמיד נזכר שגם בצחוק יש שם
משהו. צריך לדעת להסתכל. לא רואים את המשהו הזה מכל זוית. אבל
תמיד יש. בהתחלה אתה לא מאמין. אחר כך אתה ישו. `מה הם
אומרים?` אני שואל כל פעם רק בשביל `כרגיל, מה יש להם להגיד?`.
היא באישפוז יום. באה בבוקר, בצהריים בודקים שהיא לא תראה את
השמש בשביל שלא יהיה לה קהל לסימפוזיון, ובלילה חוזרת הבייתה.
בלילה הם לא דואגים. זה הצהריים הבעייתים. אבל אין להם בינתיים
מה להגיד. עובדים על זה. נראה.
יהיה טוב.

אני כל כך אוהב אותה שחצי מהזמן אני נלחם בעצמי בשביל לא לוותר
עליה, `אבל בפנים,` היא אומרת, `אתה יודע שזה מה שטוב לי, שאני
רוצה. ואתה אוהב אותי. אתה רוצה שיהיה לי טוב, לא?` ולך תתווכח
איתה עם ההתפלספות הזו שלה. זו הבעיה איתה. שלפעמים, ברגעים
מסוימים, אתה לא יכול להגיד כלום. זה פשוט נשמע לך נכון.
והיותר גרוע זה שיש פעמים שאתה ממש שונא את עצמך. שעמוק בפנים
אתה אומר, בסדר, אם זה מה שאת רוצה. כאילו בשביל שיהיה לה טוב.
שתקבל את מה שהיא רוצה. בצדודיות של הנשמה האפלה שלך אתה גם
יודע שאולי זה קצת בשבילך. שייגמר הסיפור. ואז אתה מתחיל לחשוב
על הלוויה. איך כולם יבכו ורק אתה תיהיה מאושר. וישאלו אותך
למה אתה לא בוכה ותגיד שנגמרו הדמעות. זה ירשים אותם הקטע הזה.
מסכן, הם יגידו, כמה בכה. כמה כבר אפשר. בחור צעיר. מסכן. באמת
מסכן. צריך לעזור לו. קשה, קשה יהיה להגיד להם שאתה מאושר.
שהיא מאושרת אז אתה מאושר. ושזה גם נגמר. שאתה לא צריך לבוא כל
יום בשביל לוודא שיש עננים שמכסים את השמש. שהציפייה הזו הורגת
אותך לא פחות מאשר אותה. `עמוק בפנים אתה יודע שאין ברירה` היא
מחייכת לי. יום שני. יום שני זה יום טוב. לא עצובה כמו ביום
ראשון. לא שמחה כמו ביום שלישי. באמצע כזה. לך תבין. אפשר למות
מעצוב מדי. אתה פשוט נקבר. אני שונא שהיא שמחה מדי. אתה פשוט
לא מבין מאיפה זה נחת עלייך. `ציון אומר,` היא אומרת, `שאני
משתפרת. שממש רואים את השיפור הזה. שאוטוטו אני בחוץ. מה אתה
חושב?` היא סתם שואלת, היא אף פעם לא מקשיבה, או שהיא יודעת מה
שאני עומד להגיד, או שהיא חושבת שהיא יודעת, אבל ככה או ככה זה
לא משנה, `את באמת נראה לי מודל משופר` אני זורק והיא מבוסטית
עד השמים, `כמה משופר?` היא שואלת, `לא יודע, תלוי. ידני או
אוטומט?` - `אוטומט` היא פוסקת, `והקילומטרז`?` - `לא יודעת,
בסדר, 100, אלף ידיים?` ואני ישר מרים גבות, `טוב טוב, דנדשה.
המנוע קצת עצבני אבל ממש בסדר.` - `כמה עצבני?` - `עצבני` -
`750 שקל?` - `זה מה שאני שווה?` היא מרימה את הקול, `לא יודע,
אני מקבל טסט-דרייב?` - `למה מה אני, זונה?` - `אוטוזבל?`
ושנינו צוחקים, וצוחקים, וצוחקים. יש ימים שהכל זיפט. יש שמים
שהכל זיפט אבל השמש נעלמת. פעם ב. אתה פשוט שוכח את הכל. זה
אולי לשניה.
אבל גם שניה יכולה להתפוגג לנצח.

אבנר הולצמן קוראים לו. איתי במחלקה. כל פעם כשאני חותך
בצהריים לבקר אותה אני רואה אותו אוכל פרוסת לחם עם שוקלד
מרוח. שוקולד השחר. בחיים שלו לא ראיתי אותו אוכל משהו אחר.
בחיים שלו הוא לא נגע בשוקולד אחר. כל יום אותו השוקולד.
לעיתים אתה חושב שגם אם מחר עראפת יהיה ראש ממשלת ישראל ואריק
שרון יילך לשחק בסרטי פורנו עם כבשים, הבן אדם יאכל את השוקולד
שחר עם הלחם הלבן בדיוק באותו הספסל, בדיוק באותו המיקום,
בדיוק עם אותו החיוך. הוא לוקח איתי כמה קורסים. תמיד מחויך.
פעם עוד ניסיתי להבין למה הוא מחייך. האמת שאפילו שאלתי אותו.
`סתם` הוא חייך. הוא תמיד מחייך. `יש סיבה שלא לחייך?` הוא
שאל. מאז אני שונא אותו. הוא לא יודע את זה. הוא לא מרגיש את
זה. אבל זה שם. זה כל כך שם. מיום ליום, משחר לשחר, אני שונא
אותו עוד יותר. לא מבין איך ככה. איך כל הזמן. החיוך הזה. לא
חיוך מתנשא או משהו. זו גם בעיה. אפילו אין לי סיבה לשנוא
אותו. לא תגידו דודו טופז או משהו. פשוט חיוך. אפילו אמיתי.
אפילו אנושי. אפילו חביב. רצח. פשוט שנאה תהומית על גבול הרצח.
יותר שפל מזה אין לכם. יותר כלב ממני גם אין. מסתבר. `עדיין?`
אני נכנס פנימה והיא שכובה, חצי מהזמן היא תמיד שכובה, `כן.
אותו השוקלד. למות ממנו. פשוט למות` אני אומר, שניה אחרי נזכר
שרגע, יש מילים שאתה לא אומר ליד מי שאוגר אותן, והיא מחייכת,
תפסה אותי בקללה הזו, `למות, הא?`, היא קצת נהנת מזה אני חושב,
מהקטע של הטיזינג הזה, כאילו זה משחקי מיטה ולא משחקי חיים,
`דיי כבר, אין לי כוח לזה. לא היום. יש לי מחר מועד ב` ואין לי
מושג בכלום. בבקשה לא היום` אני מתיישב על המיטה ומסרק לה את
השיער, `סליחה,` יורדת לה דמעה, `אני מצטערת`. אפילו כשהיא
מנסה זה לא יוצא. היא יכולה לברוח קילומטרים. פשוט אין לה ממה.
זה בפנים.
זה פשוט לא הולך.

שנה וחצי אנחנו ככה. בשביל שנה וחצי היית חושב שצריכה להיות
הקדמה אחושרמוטה, אבל זה היה בדיוק ביום אחד כל העסק הזה. הם
אמרו התמוטטות עצבים, משהו שצריך לבדוק, ומאז שנה וחצי. ואפילו
רמז לא היה לי לפני זה. שום כלום. פשוט שום כלום. הם עדיין
בודקים מה זה. בטח יש מחלקה שלמה של פסיכאטרים שהתפקיד שלה זה
לבדוק מה לא בסדר ביעל. כל היום יושבים באיזה טרקלין בגליל
העליון, מעשנים קובנים עם פייפים מהאמזונס, בצעיפים לא תואמים,
מגבעות שני צבעים ורגליים שלובות. המחלקה של יעל קוראים להם.
משהו כזה נראה לי. ושנה וחצי שהם יושבים רק על המבנה האישיותי
שלה. ככה היא אמרה שהם קוראים לזה. מבנה אישיות. שמשהו במבנה
אישיות לא בסדר. שצריך למצוא לזה הסבר. שאין דבר כזה סתם. אוח
התת מודע. הם מנסים להבין את התת מודע. אמרתי לה שאת התת הזה
אי אפשר להבין, הרי אם הוא תת הוא לא רוצה להיות נטול תת, אבל
היא אמרה שזה בסדר, שזה לא משנה, שלא משנה מה הם יבינו זה כבר
אבוד. שהתת שלה, המזדיין הקטן, סליחה על השפה, אבל זה המקור,
`התת המזדיין הזה לא ייתן לי מנוח וכלום כבר לא משנה. אתה
מבין,` היא אמרה, `מנוע שתקח אותו, תעשה עליו מספיק חריטות,
שריטות ובלגן, קח אותו למוסך, זה כבר לא יישנה. לפעמים את
הגבול הזה אתה כבר לא יכול לקחת בחזרה`. שאלתי איזה שריטות. על
מה היא מדברת. שזה הכל ביום אחד. והיא חייכה. אני שונא שהיא
מחייכת סתם. למות מזה. הפעם לא אמרתי. לפעמים ההאיש הקטן במוח
הקטן עוד יותר זוכר את זה.
לפעמים פשוט עדיף לשתוק.

נכשלתי במועד ב`. כמו בכל הסימסטר. כמו בכל המקצוע הזה. הורג
אותי איך הם לא שמים לב. שנה א` הכל בסדר, מה זה בסדר שהם כל
פעם טרחו להגיד לי כמה נפלא וכמה קודח המוח הזה שלי, ושנה ב`
שום כלום. בן אדם שייתאמץ להכשיל את עצמו יקבל ציונים גבוהים
יותר, אבל אף אחד לא טרח לשאול אותי אם הכל בסדר. יאיר, תקשיב,
הכל בסדר? אני לא מבין למה יש את הנפילה הזו. וזה הכל התחיל כל
כך יפה. מכוער. מכוער מה שקורה פה. `איך הלך?` העיניים שלה
נדלקות כשהיא מרימה את הראש באיטיות, `בסדר גמור, כמו שחשבתי`
אני מתחמק, אני תמיד מתחמק, `לא?` היא אומרת, `לא` אני עונה,
`למה?` - `לא משנה` - `כן משנה` - `לא משנה` - `בבקשה` - `אין
לי כוח לזה` - `אז למה יש לך כוח` - `לנשק אותך?` - `אתה בורח`
- `אני תמיד בורח` - `בבקשה?` - `לא` - `למה?` היא הדגישה למה
נורא למה, נורא ל, מ, ה, `כי אני לא מרוכז. כי לא אכפת לי. כי
על הזין שלי` - `למה?` היא חזרה על עצמה, `כי לא מזיז לי` -
`כי?` - `כי ככה, בסדר, דיי עם זה` ולא סיימתי להוציא מילה
וירדו לה דמעות. תורי היה, `למה?` - `כי זה בגללי` - `בגללך?`
- `בגללי. אתה מעתיק את הרגשות שלי, אתה ניהיה כמוני. אני
מדביקה אותך` - `דיי כבר, נו באמת` `סליחה` היא סיכמה את הדיון
כדי להמשיך אחר כך בעצמה, לבד כזה, בלי שאני אפריע באמצע, `מתי
ההורים מבקרים?` אני מסיט נושא, תמיד יש איזה נושא שמחכה להתפס
בשביל להסיט משהו אחר, `היו בבוקר. היה נחמד. הביאו פפרו-רושה.
רוצה קצת?` - `לא,` אני מחייך, `אני מחכה לנכדים` ושנינו
מחייכים, וציון נכנס, הבן אדם תמיד נכנס במומנט הכי דפוק שיש,
כאילו ראדר, כאילו זה מפריע לו אישית, `היי` הוא זורק לי
לאוויר, לצאת ידי חובה, `ומה שלומנו היום?` הוא שואל אותה,
כאילו שלומה זה שלומו, כאילו זה בכלל מזיז, `בסדר, רגע,` והיא
שולחת לי נשיקה, מאותת לי ללכת, `טוב טוב, הבנתי` אני יוצא
מהדלת לא לפני שאני נותן לה באיטיות על המצח, שייראה, שיידע
שאסור לסבך אותה יותר מדי אחרת יש לו עסק איתי, ולא שעסק איתי
זה אומר משהו, אבל את זה הוא לא צריך לדעת, `ביי` היא שולחת,
`ביי` אני תופס, יוצא החוצה, השמש בוערת, כאילו מחכה, ואני
נזכרתי שהבטחתי, בסוף אני תמיד נזכר, ורץ פנימה, ונותן לה את
המתנה, `בבקשה` אני מניח, `אוי, תודה` היא אומרת, בלוק ציור,
הבטחתי לה ממזמן, שיהיה מה לעשות, לברוח קצת מעצמה, לברוח קצת
מהמציאות.

כל ערב אני כותב לה מכתב ומכניס למגירה. כל יום אני כותב לה על
יום אחר, ועל מה אנחנו נעשה כשהיא תשתחרר. חצי שנה הייתה
בסגורה. עוד שנה שלמה בפתוחה. סך הכל תכננתי לנו שנה וחצי.
שלושה חודשים אחרי השיחרור הסופי שלה אנחנו רק נרגע. אולי
סיני. אולי אפילו חו`ל. אחר כך עוד חודשיים עוד יותר להרגע.
אחר כך כבר נחשוב מה לעשות עם עצמנו, בין לבין אני כותב מה
נעשה כל יום. יומן כזה למה שצריך להיות. בטח יהיו קשיים גם אחר
כך, אבל אולי היומן יגרום לה להרגיש שיש שם משהו מעבר. שהעתיד
בסדר. שיש דברים שהם כתובים ובית דין לא יעזור. אפילו אם רק
אני כתבתי. אפילו אם זה בסופו של דבר סתם כלום. נרדמתי מול
המחשב, התעוררתי מול הדגים. כל בוקר עושה להם מסדר בוקר לוודא
שכולם נוכחים. בלי עין הרע, כל אחד אריה אריה. מחזיקים לי כבר
חודשיים. בשביל דגי זהב תחת הפיקוד שלי זה המון. אריות הדגים
האלו. אחד אחת. מסתדר. מתגלח. מסתדר. כל יום עושה בדיקה מקיפה
לראש. את ההקרחה הזו אני לא יכול לעצור, אבל לפחות נעשה להם
לוויות כמו שצריך. שידעו שהייתה סיבה לחיים האלו. גם אם נפלו
בגיל 25. מסכנות השיערות. ככה סתם להתבזבז. בצהריים קופץ
למקדונלדס. פעם בכמה זמן אני מביא לה את זה. לא טוב לכולסטרול,
הרבה טוב ללב. אם רק הייתי יכול לפטם אותו באינפוזיה לנשמה
בהמבורגרים האלו. אפילו הייתי חותם על חוזה עם פדן והוא בטח
היה מתחשב. נגיד הייתי מבזבז משכנתא לכל החיים על האינפוזיה של
ההמבורגר לוריד שלה. מה זה כסף לעומת קצת פחות עצוב. אילו רק.
והאוטובוס מקרטע. אולי הנהג עייף. אולי המנוע. אולי שניהם. כל
פעם כשעולה מישהו חדש כל האוטובוס בוחן. רק לגלות את הערבי. רק
למנוע את הפיצוץ. האמהות יושבות מאחור. כאילו שלשם זה לא יגיע.
הגברים מנפחים את החזה, בוחנים כל אחד שנכנס, וכל אחד שנכנס
ישר מרים מבט, מסתכל לכולם בעיניים, זה בסדר חבר`ה, אני משלנו.
אני אעזור לכם לתפוס את משלהם. כל פעם אותו הריטואל. אני אפילו
לא מבין איך הם באמת עושים את זה בסופו של דבר. אולי שלנו
ושלהם זה קצת אותו הדבר. אולי זה רק בשביל שנחשוב שהכל בסדר.
כאילו כזה.
כאילו כזה סתם.

אני נכנס לחדר ורואה את אמא שלה בוכה. אבא שלה מביט לחלון לגשם
שמטפטף. אנחנו בסוף האביב ויורד גשם. טיף טיף טאף. טיפ טיף
טאף. מחאו. כף. אל. כף. ציון מנסה להרגיע את האמא, מתייאש,
ואומר לאחות להביא איזה משהו בשביל שתרגע. ציון אוהב להביא
דברים. אחיה יושב על המיטה וסופק את הלחיים. `אוי` אמא שלה
מבחינה בי וישר  מתנפלת, `היא הלכה. הבת שלי הלכה. הבת שלי`
והיא מיבבת בהיסטריה ומונעת ממני לחשוב בכלל. אחר כך היא
נרגעת. מתיישבת על המיטה. ושוב פעם מתפרצת בבכי. `דיי שולה`
אבישי בעלה אומר, `ידענו שאולי זה יגיע`. כאילו כשיודעים
ומרגישים זה אותו הדבר.
כאילו זה בכלל משנה.

הלוויה בהחלט מכובדת. הגיעו כל מי שהיו החברים שלה עד שנמאס,
הגיעו כל החברים של ההורים, קצת של האח מהצבא, אפילו אמא שלי
הגיעה. חברא קדישא מסיימים את החפירה ודיי מנותקים מכל האירוע.
היו והלכו. הרב מסדר לעצמו כל שניה אחת החולצה. משפשף נעל בנעל
כדי להוריד אבק. עיניים קטנות. טיפונת מלוכסנות. לא עושות לך
להרגיש רע, אבל גם לא טוב. משהו כזה באמצע לכיוון הרע. אבל לא
בדיוק. והטקס בהחלט מכובד. היא הייתה אומרת שזה יותר מדי, אבל
לא נורא. העיקר שנגמר. אבא שלה עם עיניים אדומות, עיניים
שחורות ומשקפיים עוד יותר. אמא בוכה כל הזמן. אבא בוכה בלילה.
צביקה היה אחרי על כל הסידורים, אז כנראה שלא נשאר לו יותר מדי
זמן בשביל להתחיל לעכל. אחרי כמה ימים הם תמיד מעכלים. אבל
האמת שלא  תמיד. כולם עם משקפיים. זה הורג אותי כמה כולם עם
משקפיים. חלק בגלל הבכי. חלק בגלל שלא יראו שאין בכי. חלק בגלל
שהולך טוב עם המכנס. זה בעיקר החברים שלה לשעבר. עד שנמאס להם.
עד שכבר אי היה אפשר. יש הבדל בין חברים לחברים. אבל, ומצד
שני, היא גם תמיד ידעה. היא תמיד ידעה קצת יותר מדי. אולי זה
מה שהרס. ואולי בעצם דווקא לא. ויש את התפילות. ויש את הבכי.
ויש את השכול שרוקד.

`אוי, אתה אפילו לא מעכל` שולה מחבקת אותי ומוציאה כל סנטים של
אוויר שעוד היה, `אין לך אפילו דמעות, אוי, אתה לא מעכל, מסכן
שלי, מסכן, מה תעשה בלעדיה, מה תעשה?`. וזה יום יפה. לא חם ולא
קר. סגרירי חמים שכזה. וכולם מתחילים להתפזר. האמת שגם כולם
בהו בי. אולי בגלל שלא היו משקפיים. אולי בגלל שלא היה בכי.
וציפו שיהיה. בטח ממני. בטח מהחבר. `אתה לא מעכל עדיין, אתה לא
מעכל` אמא של אומרת לי ונותנת נשיקה משני הצדדים. בשביל שאני
אעכל. בשביל שיהיה קצת יותר טוב. ואני מחבק אותה בחזרה ולא
מרגיש כלום. ושם על יעלי את האבן הקטנה ולא מרגיש כלום. ועומד
ומביט. ומביט ושותק. ושותק וקורס. שונא את עצמי על זה שקצת
נגמר. שונא את יעלי על שהלכה. שונא את העולם על זה שנתן לה
ללכת. `אוי. שכחתי` אמא שלה מתקרבת ומוסרת לי דף נייר, `זה היה
על השולחן. השם שלך כתוב שם. אני מניחה שאתה תדע`.

החלטתי ללכת לשעה האחרונה שלי היום בלימודים אחרת אני לא יודע
מה יהיה. והוא יושב לו שם. אבנר הולצמן. אותו הספסל. אותו העץ.
המיקום. החיוך. זה תמיד אותו החיוך אבל יש משהו שונה. מה זה
שונה שלמות מזה. פשוט למות. עכשיו מותר להגיד. עכשיו מותר
להגיד הכל. כריך טונה. לא פחות ולא יותר. כאילו מת העולם.
כאילו יאסר ראש ממשלה ואריק בכבשים. `היי` אני אומר לו ותוקע
מבט בתוך הסנדביץ`, `מה קרה היום?` אני מנסה להבין, `סתם` הוא
אומר, `אי אפשר שיהיה משהו סתם?`. יעלי, אני לוחש לעצמי, אף
פעם לא הבינה איך משהו יכול להיות סתם. אולי זה גם היה חלק
מזה. ואולי בעצם אני לעולם לא אדע. `בבקשה` אני פותח את התיק
ונותן לו דף כמעט חלק, `בשבילי?` הוא שואל עם הטונה מרוחה,
`בשבילך,` אני אומר ומתקדם לעבר הבניין, אני שומע אותו מתרשרש
עם הדף, `אבל רגע,` הוא צועק, `שיהיה לך שבוע טוב` אני מחזיר
צעקה, `אבל רגע,` הוא ממשיך לצעוק ואני מדמיין אותו מאחורה
מנגב את הטונה מהחולצה, `מה אני הולך לעשות עם ציור של שמש ומה
כתוב כאן, אני אוהבת אותך?`. המון גשם ירד בסוף אותו היום.
החזאי אמר ששלושים שנה לא ירד כזה גשם בחלק הזה על העונה.
שאנחנו עוד נתגעגע לשמש בימים הקרובים. שזה פשוט משהו מדהים,
כאילו שהשמים כל הזמן בוכים, ושאחר כך יבוא השרב.
יהיה חום אימיים.

לי, בכל אופן,
תמיד קצת קר.יהיה טוב.

אני כל כך אוהב אותה שחצי מהזמן אני נלחם בעצמי בשביל לא לוותר
עליה, `אבל בפנים,` היא אומרת, `אתה יודע שזה מה שטוב לי, שאני
רוצה. ואתה אוהב אותי. אתה רוצה שיהיה לי טוב, לא?` ולך תתווכח
איתה עם ההתפלספות הזו שלה. זו הבעיה איתה. שלפעמים, ברגעים
מסוימים, אתה לא יכול להגיד כלום. זה פשוט נשמע לך נכון.
והיותר גרוע זה שיש פעמים שאתה ממש שונא את עצמך. שעמוק בפנים
אתה אומר, בסדר, אם זה מה שאת רוצה. כאילו בשביל שיהיה לה טוב.
שתקבל את מה שהיא רוצה. בצדודיות של הנשמה האפלה שלך אתה גם
יודע שאולי זה קצת בשבילך. שייגמר הסיפור. ואז אתה מתחיל לחשוב
על הלוויה. איך כולם יבכו ורק אתה תיהיה מאושר. וישאלו אותך
למה אתה לא בוכה ותגיד שנגמרו הדמעות. זה ירשים אותם הקטע הזה.
מסכן, הם יגידו, כמה בכה. כמה כבר אפשר. בחור צעיר. מסכן. באמת
מסכן. צריך לעזור לו. קשה, קשה יהיה להגיד להם שאתה מאושר.
שהיא מאושרת אז אתה מאושר. ושזה גם נגמר. שאתה לא צריך לבוא כל
יום בשביל לוודא שיש עננים שמכסים את השמש. שהציפייה הזו הורגת
אותך לא פחות מאשר אותה. `עמוק בפנים אתה יודע שאין ברירה` היא
מחייכת לי. יום שני. יום שני זה יום טוב. לא עצובה כמו ביום
ראשון. לא שמחה כמו ביום שלישי. באמצע כזה. לך תבין. אפשר למות
מעצוב מדי. אתה פשוט נקבר. אני שונא שהיא שמחה מדי. אתה פשוט
לא מבין מאיפה זה נחת עלייך. `ציון אומר,` היא אומרת, `שאני
משתפרת. שממש רואים את השיפור הזה. שאוטוטו אני בחוץ. מה אתה
חושב?` היא סתם שואלת, היא אף פעם לא מקשיבה, או שהיא יודעת מה
שאני עומד להגיד, או שהיא חושבת שהיא יודעת, אבל ככה או ככה זה
לא משנה, `את באמת נראה לי מודל משופר` אני זורק והיא מבוסטית
עד השמים, `כמה משופר?` היא שואלת, `לא יודע, תלוי. ידני או
אוטומט?` - `אוטומט` היא פוסקת, `והקילומטרז`?` - `לא יודעת,
בסדר, 100, אלף ידיים?` ואני ישר מרים גבות, `טוב טוב, דנדשה.
המנוע קצת עצבני אבל ממש בסדר.` - `כמה עצבני?` - `עצבני` -
`750 שקל?` - `זה מה שאני שווה?` היא מרימה את הקול, `לא יודע,
אני מקבל טסט-דרייב?` - `למה מה אני, זונה?` - `אוטוזבל?`
ושנינו צוחקים, וצוחקים, וצוחקים. יש ימים שהכל זיפט. יש שמים
שהכל זיפט אבל השמש נעלמת. פעם ב. אתה פשוט שוכח את הכל. זה
אולי לשניה.
אבל גם שניה יכולה להתפוגג לנצח.

אבנר הולצמן קוראים לו. איתי במחלקה. כל פעם כשאני חותך
בצהריים לבקר אותה אני רואה אותו אוכל פרוסת לחם עם שוקלד
מרוח. שוקולד השחר. בחיים שלו לא ראיתי אותו אוכל משהו אחר.
בחיים שלו הוא לא נגע בשוקולד אחר. כל יום אותו השוקולד.
לעיתים אתה חושב שגם אם מחר עראפת יהיה ראש ממשלת ישראל ואריק
שרון יילך לשחק בסרטי פורנו עם כבשים, הבן אדם יאכל את השוקולד
שחר עם הלחם הלבן בדיוק באותו הספסל, בדיוק באותו המיקום,
בדיוק עם אותו החיוך. הוא לוקח איתי כמה קורסים. תמיד מחויך.
פעם עוד ניסיתי להבין למה הוא מחייך. האמת שאפילו שאלתי אותו.
`סתם` הוא חייך. הוא תמיד מחייך. `יש סיבה שלא לחייך?` הוא
שאל. מאז אני שונא אותו. הוא לא יודע את זה. הוא לא מרגיש את
זה. אבל זה שם. זה כל כך שם. מיום ליום, משחר לשחר, אני שונא
אותו עוד יותר. לא מבין איך ככה. איך כל הזמן. החיוך הזה. לא
חיוך מתנשא או משהו. זו גם בעיה. אפילו אין לי סיבה לשנוא
אותו. לא תגידו דודו טופז או משהו. פשוט חיוך. אפילו אמיתי.
אפילו אנושי. אפילו חביב. רצח. פשוט שנאה תהומית על גבול הרצח.
יותר שפל מזה אין לכם. יותר כלב ממני גם אין. מסתבר. `עדיין?`
אני נכנס פנימה והיא שכובה, חצי מהזמן היא תמיד שכובה, `כן.
אותו השוקלד. למות ממנו. פשוט למות` אני אומר, שניה אחרי נזכר
שרגע, יש מילים שאתה לא אומר ליד מי שאוגר אותן, והיא מחייכת,
תפסה אותי בקללה הזו, `למות, הא?`, היא קצת נהנת מזה אני חושב,
מהקטע של הטיזינג הזה, כאילו זה משחקי מיטה ולא משחקי חיים,
`דיי כבר, אין לי כוח לזה. לא היום. יש לי מחר מועד ב` ואין לי
מושג בכלום. בבקשה לא היום` אני מתיישב על המיטה ומסרק לה את
השיער, `סליחה,` יורדת לה דמעה, `אני מצטערת`. אפילו כשהיא
מנסה זה לא יוצא. היא יכולה לברוח קילומטרים. פשוט אין לה ממה.
זה בפנים.
זה פשוט לא הולך.

שנה וחצי אנחנו ככה. בשביל שנה וחצי היית חושב שצריכה להיות
הקדמה אחושרמוטה, אבל זה היה בדיוק ביום אחד כל העסק הזה. הם
אמרו התמוטטות עצבים, משהו שצריך לבדוק, ומאז שנה וחצי. ואפילו
רמז לא היה לי לפני זה. שום כלום. פשוט שום כלום. הם עדיין
בודקים מה זה. בטח יש מחלקה שלמה של פסיכאטרים שהתפקיד שלה זה
לבדוק מה לא בסדר ביעל. כל היום יושבים באיזה טרקלין בגליל
העליון, מעשנים קובנים עם פייפים מהאמזונס, בצעיפים לא תואמים,
מגבעות שני צבעים ורגליים שלובות. המחלקה של יעל קוראים להם.
משהו כזה נראה לי. ושנה וחצי שהם יושבים רק על המבנה האישיותי
שלה. ככה היא אמרה שהם קוראים לזה. מבנה אישיות. שמשהו במבנה
אישיות לא בסדר. שצריך למצוא לזה הסבר. שאין דבר כזה סתם. אוח
התת מודע. הם מנסים להבין את התת מודע. אמרתי לה שאת התת הזה
אי אפשר להבין, הרי אם הוא תת הוא לא רוצה להיות נטול תת, אבל
היא אמרה שזה בסדר, שזה לא משנה, שלא משנה מה הם יבינו זה כבר
אבוד. שהתת שלה, המזדיין הקטן, סליחה על השפה, אבל זה המקור,
`התת המזדיין הזה לא ייתן לי מנוח וכלום כבר לא משנה. אתה
מבין,` היא אמרה, `מנוע שתקח אותו, תעשה עליו מספיק חריטות,
שריטות ובלגן, קח אותו למוסך, זה כבר לא יישנה. לפעמים את
הגבול הזה אתה כבר לא יכול לקחת בחזרה`. שאלתי איזה שריטות. על
מה היא מדברת. שזה הכל ביום אחד. והיא חייכה. אני שונא שהיא
מחייכת סתם. למות מזה. הפעם לא אמרתי. לפעמים ההאיש הקטן במוח
הקטן עוד יותר זוכר את זה.
לפעמים פשוט עדיף לשתוק.

נכשלתי במועד ב`. כמו בכל הסימסטר. כמו בכל המקצוע הזה. הורג
אותי איך הם לא שמים לב. שנה א` הכל בסדר, מה זה בסדר שהם כל
פעם טרחו להגיד לי כמה נפלא וכמה קודח המוח הזה שלי, ושנה ב`
שום כלום. בן אדם שייתאמץ להכשיל את עצמו יקבל ציונים גבוהים
יותר, אבל אף אחד לא טרח לשאול אותי אם הכל בסדר. יאיר, תקשיב,
הכל בסדר? אני לא מבין למה יש את הנפילה הזו. וזה הכל התחיל כל
כך יפה. מכוער. מכוער מה שקורה פה. `איך הלך?` העיניים שלה
נדלקות כשהיא מרימה את הראש באיטיות, `בסדר גמור, כמו שחשבתי`
אני מתחמק, אני תמיד מתחמק, `לא?` היא אומרת, `לא` אני עונה,
`למה?` - `לא משנה` - `כן משנה` - `לא משנה` - `בבקשה` - `אין
לי כוח לזה` - `אז למה יש לך כוח` - `לנשק אותך?` - `אתה בורח`
- `אני תמיד בורח` - `בבקשה?` - `לא` - `למה?` היא הדגישה למה
נורא למה, נורא ל, מ, ה, `כי אני לא מרוכז. כי לא אכפת לי. כי
על הזין שלי` - `למה?` היא חזרה על עצמה, `כי לא מזיז לי` -
`כי?` - `כי ככה, בסדר, דיי עם זה` ולא סיימתי להוציא מילה
וירדו לה דמעות. תורי היה, `למה?` - `כי זה בגללי` - `בגללך?`
- `בגללי. אתה מעתיק את הרגשות שלי, אתה ניהיה כמוני. אני
מדביקה אותך` - `דיי כבר, נו באמת` `סליחה` היא סיכמה את הדיון
כדי להמשיך אחר כך בעצמה, לבד כזה, בלי שאני אפריע באמצע, `מתי
ההורים מבקרים?` אני מסיט נושא, תמיד יש איזה נושא שמחכה להתפס
בשביל להסיט משהו אחר, `היו בבוקר. היה נחמד. הביאו פפרו-רושה.
רוצה קצת?` - `לא,` אני מחייך, `אני מחכה לנכדים` ושנינו
מחייכים, וציון נכנס, הבן אדם תמיד נכנס במומנט הכי דפוק שיש,
כאילו ראדר, כאילו זה מפריע לו אישית, `היי` הוא זורק לי
לאוויר, לצאת ידי חובה, `ומה שלומנו היום?` הוא שואל אותה,
כאילו שלומה זה שלומו, כאילו זה בכלל מזיז, `בסדר, רגע,` והיא
שולחת לי נשיקה, מאותת לי ללכת, `טוב טוב, הבנתי` אני יוצא
מהדלת לא לפני שאני נותן לה באיטיות על המצח, שייראה, שיידע
שאסור לסבך אותה יותר מדי אחרת יש לו עסק איתי, ולא שעסק איתי
זה אומר משהו, אבל את זה הוא לא צריך לדעת, `ביי` היא שולחת,
`ביי` אני תופס, יוצא החוצה, השמש בוערת, כאילו מחכה, ואני
נזכרתי שהבטחתי, בסוף אני תמיד נזכר, ורץ פנימה, ונותן לה את
המתנה, `בבקשה` אני מניח, `אוי, תודה` היא אומרת, בלוק ציור,
הבטחתי לה ממזמן, שיהיה מה לעשות, לברוח קצת מעצמה, לברוח קצת
מהמציאות.

כל ערב אני כותב לה מכתב ומכניס למגירה. כל יום אני כותב לה על
יום אחר, ועל מה אנחנו נעשה כשהיא תשתחרר. חצי שנה הייתה
בסגורה. עוד שנה שלמה בפתוחה. סך הכל תכננתי לנו שנה וחצי.
שלושה חודשים אחרי השיחרור הסופי שלה אנחנו רק נרגע. אולי
סיני. אולי אפילו חו`ל. אחר כך עוד חודשיים עוד יותר להרגע.
אחר כך כבר נחשוב מה לעשות עם עצמנו, בין לבין אני כותב מה
נעשה כל יום. יומן כזה למה שצריך להיות. בטח יהיו קשיים גם אחר
כך, אבל אולי היומן יגרום לה להרגיש שיש שם משהו מעבר. שהעתיד
בסדר. שיש דברים שהם כתובים ובית דין לא יעזור. אפילו אם רק
אני כתבתי. אפילו אם זה בסופו של דבר סתם כלום. נרדמתי מול
המחשב, התעוררתי מול הדגים. כל בוקר עושה להם מסדר בוקר לוודא
שכולם נוכחים. בלי עין הרע, כל אחד אריה אריה. מחזיקים לי כבר
חודשיים. בשביל דגי זהב תחת הפיקוד שלי זה המון. אריות הדגים
האלו. אחד אחת. מסתדר. מתגלח. מסתדר. כל יום עושה בדיקה מקיפה
לראש. את ההקרחה הזו אני לא יכול לעצור, אבל לפחות נעשה להם
לוויות כמו שצריך. שידעו שהייתה סיבה לחיים האלו. גם אם נפלו
בגיל 25. מסכנות השיערות. ככה סתם להתבזבז. בצהריים קופץ
למקדונלדס. פעם בכמה זמן אני מביא לה את זה. לא טוב לכולסטרול,
הרבה טוב ללב. אם רק הייתי יכול לפטם אותו באינפוזיה לנשמה
בהמבורגרים האלו. אפילו הייתי חותם על חוזה עם פדן והוא בטח
היה מתחשב. נגיד הייתי מבזבז משכנתא לכל החיים על האינפוזיה של
ההמבורגר לוריד שלה. מה זה כסף לעומת קצת פחות עצוב. אילו רק.
והאוטובוס מקרטע. אולי הנהג עייף. אולי המנוע. אולי שניהם. כל
פעם כשעולה מישהו חדש כל האוטובוס בוחן. רק לגלות את הערבי. רק
למנוע את הפיצוץ. האמהות יושבות מאחור. כאילו שלשם זה לא יגיע.
הגברים מנפחים את החזה, בוחנים כל אחד שנכנס, וכל אחד שנכנס
ישר מרים מבט, מסתכל לכולם בעיניים, זה בסדר חבר`ה, אני משלנו.
אני אעזור לכם לתפוס את משלהם. כל פעם אותו הריטואל. אני אפילו
לא מבין איך הם באמת עושים את זה בסופו של דבר. אולי שלנו
ושלהם זה קצת אותו הדבר. אולי זה רק בשביל שנחשוב שהכל בסדר.
כאילו כזה.
כאילו כזה סתם.

אני נכנס לחדר ורואה את אמא שלה בוכה. אבא שלה מביט לחלון לגשם
שמטפטף. אנחנו בסוף האביב ויורד גשם. טיף טיף טאף. טיפ טיף
טאף. מחאו. כף. אל. כף. ציון מנסה להרגיע את האמא, מתייאש,
ואומר לאחות להביא איזה משהו בשביל שתרגע. ציון אוהב להביא
דברים. אחיה יושב על המיטה וסופק את הלחיים. `אוי` אמא שלה
מבחינה בי וישר  מתנפלת, `היא הלכה. הבת שלי הלכה. הבת שלי`
והיא מיבבת בהיסטריה ומונעת ממני לחשוב בכלל. אחר כך היא
נרגעת. מתיישבת על המיטה. ושוב פעם מתפרצת בבכי. `דיי שולה`
אבישי בעלה אומר, `ידענו שאולי זה יגיע`. כאילו כשיודעים
ומרגישים זה אותו הדבר.
כאילו זה בכלל משנה.

הלוויה בהחלט מכובדת. הגיעו כל מי שהיו החברים שלה עד שנמאס,
הגיעו כל החברים של ההורים, קצת של האח מהצבא, אפילו אמא שלי
הגיעה. חברא קדישא מסיימים את החפירה ודיי מנותקים מכל האירוע.
היו והלכו. הרב מסדר לעצמו כל שניה אחת החולצה. משפשף נעל בנעל
כדי להוריד אבק. עיניים קטנות. טיפונת מלוכסנות. לא עושות לך
להרגיש רע, אבל גם לא טוב. משהו כזה באמצע לכיוון הרע. אבל לא
בדיוק. והטקס בהחלט מכובד. היא הייתה אומרת שזה יותר מדי, אבל
לא נורא. העיקר שנגמר. אבא שלה עם עיניים אדומות, עיניים
שחורות ומשקפיים עוד יותר. אמא בוכה כל הזמן. אבא בוכה בלילה.
צביקה היה אחרי על כל הסידורים, אז כנראה שלא נשאר לו יותר מדי
זמן בשביל להתחיל לעקל. אחרי כמה ימים הם תמיד מעכלים. אבל
האמת שלא  תמיד. כולם עם משקפיים. זה הורג אותי כמה כולם עם
משקפיים. חלק בגלל הבכי. חלק בגלל שלא יראו שאין בכי. חלק בגלל
שהולך טוב עם המכנס. זה בעיקר החברים שלה לשעבר. עד שנמאס להם.
עד שכבר אי היה אפשר. יש הבדל בין חברים לחברים. אבל, ומצד
שני, היא גם תמיד ידעה. היא תמיד ידעה קצת יותר מדי. אולי זה
מה שהרס. ואולי בעצם דווקא לא. ויש את התפילות. ויש את הבכי.
ויש את השכול שרוקד.

`אוי, אתה אפילו לא מעכל` שולה מחבקת אותי ומוציאה כל סנטים של
אוויר שעוד היה, `אין לך אפילו דמעות, אוי, אתה לא מעכל, מסכן
שלי, מסכן, מה תעשה בלעדיה, מה תעשה?`. וזה יום יפה. לא חם ולא
קר. סגרירי חמים שכזה. וכולם מתחילים להתפזר. האמת שגם כולם
בהו בי. אולי בגלל שלא היו משקפיים. אולי בגלל שלא היה בכי.
וציפו שיהיה. בטח ממני. בטח מהחבר. `אתה לא מעכל עדיין, אתה לא
מעכל` אמא של אומרת לי ונותנת נשיקה משני הצדדים. בשביל שאני
אעקל. בשביל שיהיה קצת יותר טוב. ואני מחבק אותה בחזרה ולא
מרגיש כלום. ושם על יעלי את האבן הקטנה ולא מרגיש כלום. ועומד
ומביט. ומביט ושותק. ושותק וקורס. שונא את עצמי על זה שקצת
נגמר. שונא את יעלי על שהלכה. שונא את העולם על זה שנתן לה
ללכת. `אוי. שכחתי` אמא שלה מתקרבת ומוסרת לי דף נייר, `זה היה
על השולחן. השם שלך כתוב שם. אני מניחה שאתה תדע`.

החלטתי ללכת לשעה האחרונה שלי היום בלימודים אחרת אני לא יודע
מה יהיה. והוא יושב לו שם. אבנר הולצמן. אותו הספסל. אותו העץ.
המיקום. החיוך. זה תמיד אותו החיוך אבל יש משהו שונה. מה זה
שונה שלמות מזה. פשוט למות. עכשיו מותר להגיד. עכשיו מותר
להגיד הכל. כריך טונה. לא פחות ולא יותר. כאילו מת העולם.
כאילו יאסר ראש ממשלה ואריק בכבשים. `היי` אני אומר לו ותוקע
מבט בתוך הסנדביץ`, `מה קרה היום?` אני מנסה להבין, `סתם` הוא
אומר, `אי אפשר שיהיה משהו סתם?`. יעלי, אני לוחש לעצמי, אף
פעם לא הבינה איך משהו יכול להיות סתם. אולי זה גם היה חלק
מזה. ואולי בעצם אני לעולם לא אדע. `בבקשה` אני פותח את התיק
ונותן לו דף כמעט חלק, `בשבילי?` הוא שואל עם הטונה מרוחה,
`בשבילך,` אני אומר ומתקדם לעבר הבניין, אני שומע אותו מתרשרש
עם הדף, `אבל רגע,` הוא צועק, `שיהיה לך שבוע טוב` אני מחזיר
צעקה, `אבל רגע,` הוא ממשיך לצעוק ואני מדמיין אותו מאחורה
מנגב את הטונה מהחולצה, `מה אני הולך לעשות עם ציור של שמש ומה
כתוב כאן, אני אוהבת אותך?`. המון גשם ירד בסוף אותו היום.
החזאי אמר ששלושים שנה לא ירד כזה גשם בחלק הזה על העונה.
שאנחנו עוד נתגעגע לשמש בימים הקרובים. שזה פשוט משהו מדהים,
כאילו שהשמים כל הזמן בוכים, ושאחר כך יבוא השרב.
יהיה חום אימיים.

לי, בכל אופן,
תמיד קצת קר.