יום אחד כששמואל חזר מהצבא קרה לו דבר משונה ביותר. כלומר,
משונה ביחס לדברים מסויימים. אך לפני שאתחיל בתיאור קורותיו של
אותו מקרה, אביא תיאור קצר אך ממצה של שמואל. שהרי, מה הוא
בעצם סיפור ללא דמות ראשית? ובכן כך: שמואל נולד בארץ בשנות
החמישים, על ילדותו אין מה לספר כל-כך, כמו כן על בגרותו. על
הקריירה הצבאית שלו גם לא כל-כך. גם תווי פניו וצורת גופו לא
שווים ציון מיוחד כשאני חושב על זה, אז שכחו מזה.

נחזור לסיפור. שמואל חזר לביתו מהצבא והתיישב לראות טלוויזיה,
הוא הדליק סיגריה והחל לעשן. לפתע רצון עז להשתין תוקף אותו
ומאלץ אותו לקום. הוא מוציא את האצבע מהאף, מורח אותה על
הכורסא וניגש לשירותים. לאחר השתנה וניעור קל, הוא רוכס את
מכנסיו ומסתובב ליטול את ידיו. בעודו מביט למראה הוא מאתר דמות
חשודה משתקפת בה ומושיט את ידו בתנועה אינסטנקטיבית לאקדח
מתכונן לקרב אכזרי ועקוב מדם בו עצם קיומה של מדינת ישראל
יעמוד בסכנה. אך בעודו מבצע פעולות ושיקולים טקטים שונים הוא
מבחין בכך שלמרות שדמותו של האוייב מופיעה במראה ונדמה שגם היא
מבצעת אי אילו הכנות לקראת המתקפה הקרבה, את דמותו שלו הוא
אינו מזהה שם. לאחר שיקולים מסוימים, הבאת טענות לכאן ולכאן,
הוחלט שהדמות במראה היא היא תת-אלוף שמואל עצמה! אך מדוע שמואל
אינו זיהה את עצמו? אין לדעת. אפילו לאחר שנתקבלה המסקנה
ההכרחית, שמואל עדיין לא זיהה את עצמו במראה. אפילו לאחר
השוואת תנועות וזיהוי צלקות ושומות, דמותו הייתה כאיש זר.
פתאום חרדה עמוקה התחילה לפעפע בבטנו. שמואל, שלא היה רגיל
לפחד ולא הכיר את תופעות הלוואי הרגילות, סירב להשלים עם המצב.
הוא החליט להתיישב לכמה רגעים על האסלה ולנסות להתבונן במראה
שוב לאחר מכן. בעודו יושב מחשבות התרוצצו בראשו במהירות האור,
הוא ניזכר בסיפור דומה ששמע פעם על חייל שלא זיהה את דמותו
המשתקפת במים, התאהב בה וכשקרב אל המים כדי לנשקה הוא נפל למים
וטבע. אך שמואל, שלא ראה הומוארוטיקה בעין יפה, התקשה להזדהות
עם הסיפור והיה משוכנע שבפעם הבאה שיביט במראה הכל יחזור
למקומו. כאשר קם מהאסלה להביט במראה שנית, הרים את עיניו
בהיסוס קל והביט במראה. לפני שהספיק להבין מה קורה הוא זיהה שם
דמות חשודה ומייד הושיט יד לאקדח, אך ניזכר במקרה שהתרחש לפני
כמה דקות ונירגע. עדיין אינו מזהה את עצמו.

לאחר כשעה או שעתיים שישב בסלון ובהה בקיר הלבן, מתחלחל
מהמחשבה שלא יוכל להביט בדמותו יותר אי-פעם ובכל פעם שיביט
במראה יאלץ לראות את אותה דמות מאוסה שמחליפה את זו שלו, החליט
לגשת לרופא. בזמן ההמתנה לרופא בבית-החולים, ניסה להתחמק כמה
שאפשר מלהביט במראה התלויה על הקיר. "דוקטור" אמר לרופא כשזה
ניכנס, "אני מצטער להפריע לך, כלומר, לבקש ממך לראות אותי
בהתראה כזאת קצרה, אבל זה מקרה חירום!". "מה יש מר סירקין?"
אמר הרופא מבעד לשפמו העבה. "אני בא הביתה, הכל כרגיל, אתה
יודע, קורא איזה ספר טוב...", "גש לעניין מר סירקין, אני אדם
עסוק" העיר לו הרופא. "בקיצור, אני לא מזהה את עצמי במראה.
כלומר אני יודע שזה אני, אבל זה לא אני". "החלטת לבלבל לי את
הביצים מר סירקין? קישקושים שכאלה תשאיר לפסיכולוג. רופא עוסק
בעניינים רציניים מר סירקין. הבנת?" אמר בכעס. לאחר נרגע קצת
המשיך:" אין לך שום דבר, אתה בריא לגמרי. תשלם בקבלה."

שמואל יצא מהפגישה מאוכזב. עם כל צעד ברחוב הייאוש העמיק
והידיעה שלא יוכל לעשות פרצופים למראה עוד נעשה יותר ויותר
בטוחה. אפילו להתגלח כיצד יוכל? כי הרי ידוע שדרושה תחושת
ההזדהות בשביל פעולה שכזו וכיצד יוכל להזדהות עם אותה דמות
ארורה. בעוד הוא מונה בראשו את כל הדברים שלא יוכל לעשות יותר,
שמואל הבחין באותה דמות חלופית משתקפת על חלון ראווה. לאחר זמן
מה של הבטה מיואשת על הדמות, שמואל הרגיש זעם עולה בו. למרות
רתיעה ראשונית, בגלל הדרגה הגבוהה והמדים, שמואל לא התאפק וזרק
לעבר הדמות: "תחזירי אותי מיד!", לאחר שהבחין שגישה זו אינה
עובדת, ניסה אחרת:" שנינו אנשי צבא. אני בטוח שנוכל להגיע
לאיזשהו הסכם" אך ראה שהדמות אינה מגיבה, אפילו כעסו גבר
כשהבחין שהיא מחקה אותו בילדותיות. שמואל כבר היה מוכן להטיח
בה רצף של עלבונות, שהכין במיוחד למקרה כזה, כשהוא שם לב שקהל
קטן סבב אותו והביט בתדהמה. לפתע הקהל פרץ בצחוק עליז שכזה,
שמיד נהיו חברויות ביניהם והחלו להתחבק. שמואל הזדקף וירה
לעברם:" עמדו דום", אך כשראה שדבר זה רק הגביר את צחוקם, עד
לרמה של עוויתות משונות, נמלט בבושת פנים. תוך ריצה הבחין
בחנות המכולת המקומית בה היה נוהג לרכוש את מזונו, הוא החליט
שזה יהיה מקום טוב להסתתר בו מההמון שדימה אשר רודף אחריו.

בעל המכולת היה אדם גבוה ורזה, עם שיער שחור וכיפה על הראש.
הוא היה יכול להיות אפילו יותר גבוה ללא היה עומד כה כפוף.
ברגע ששמואל נכנס לחנות בעל המכולת נעמד דום והצדיע, הרגל
מימים בהם בעל המכולת לא היה בעל המכולת, אלא חייל של שמואל.
שמואל הצדיע לעבר בעל המכולת ושיחרר אותו. "שלום תת-אלוף
סירקין, מה שלומך?",  "שלומי (זה היה שמו של בעל המכולת) אני
צריך שתעזור לי" התנשף שמואל. "מה יש?" שאל בעל המכולת. "קרה
לך פעם שלא זיהית את עצמך במראה?", "לא. לא עד כמה שאני זוכר
בכל מקרה.". "אני לא מזהה את עצמי במראה שלומי", "נסתרות הן
דרכי האל, אך הכל משמיים" אמר שלומי, זה מה שהיה אומר בדרך
כלל, גם כשנשאל מדוע טעה במשלוח. שמואל הבין ששלומי מתחיל עם
השטויות שלו שוב והחליט ללכת. "טוב לא משנה, להתראות" אמר
שמואל באכזבה, "אתה לא קונה כלום" שאל שלומי כששמואל הסתובב
ללכת, "לא" אמר.

כששמואל חזר לביתו הוא ירד מדוכדך ועגמומי לחדרו. הוא עמד
והביט בשקיעה דרך החלון. לעזאזל, אמר לעצמו, אי אפשר ככה.
כשהשמש שקעה וגוונים אחרונים של סגול נצבעו בשחור, שמואל הבחין
בהשתקפות על החלון, באותה דמות נוכרית מביטה בו. בכעס שלח
אגרוף לעבר החלון ושבר אותו. שבר זכוכית חדר לידו וחתך דרכה
ודם ניתז מן הפצע. שמואל התיישב אל המיטה ואחז בידו נאנח מכאב.
הוא שלף את שבר הזכוכית מידו לאט, מה שגרם לזרימת הדם להתגבר.
בעוד הוא חובש ידו הוא הרהר במילותיו של בעל המכולת, אולי הוא
צדק הוא חשב. "מדוע זה מגיע לי?" מלמל לעצמו, "אני מצטער,
בבקשה רחם אלי אלוהים" זעק לעבר התקרה ופרץ בבכי. אני יכול
להעיד שהוא באמת ובתמים הצטער, למרות שלא ידע על מה, הוא הצטער
מכל הלב. כך נרדם לו על המיטה, עייף מדמעות ואיבוד דם, עייף
מצער ויגון.

כאן בעצם נגמר הסיפור, מכיוון שבבוקר הכל חזר לכמות שהיה
ושמואל שוב זיהה את דמותו במראה. מקרה מטריד מסוג זה לא חזר
עוד מאז, חוץ מאיזו פעם ששמואל חזר על מילה פעמים רבות מדי
בראשו ופתאום שכח את משמעותה, אותה חרדה שידע כשלא זיהה את
עצמו במראה פתאום חזרה אליו, אך כל זה חלף כשהמקרה התברר כאיום
סרק לאחר עשר דקות, כשנזכר במשמעות המילה. זהו בעצם.