"אבל אבא", היא גוערת בי,
"אז אל תלך היום לעבודה,
וניסע לפארק להאכיל את הברווזים".
אני מקשיב ונאבק ברוכסן של המזוודה החומה,
מתאמץ להעניק משפט, שתעשה בו כרצונה,
אך כל מה שנפלט מפי נשמע, ובכן,
כמו מגננה. "כשתגדלי תביני",
ואז נשיקה, ואיפה לעזאזל המפתחות של המאזדה,
רק שלא שכחתי אותם שוב במכונית השניה,
והיא בצד לוחשת דבר-מה לבובה שלה, פשושה,
מצביעה עליי בציפורן קטנה, עד ששתיהן פורצות בצחוק.
"מה מצחיק?", אני שואל, ומתכופף למצוא מפתח
בערימה של ניירות הפזורים על הסדין,
"שום דבר", היא משיבה,
"כשתקטן תבין".
|