מיכל טרקה את הדלת אחריה, נותנת לה עוד תנופה קטנה עם הרגל
שתיסגר בטוח, ביד אחת היא אחזה את הדואר וביד שניה מנסה מצד
אחד לא לתת לתיק צד ליפול ומצד שני למנוע מדבק הכלב שלה לא
להידבק אליה, אבל הוא בשלו קופץ ונובח, קופץ עליה ועושה סיבוב
של אושר במקום ושוב קופץ ונובח עליה, היא מנסה להרגיע אותו
בקול, "די חמוד שלי, דבק שניה ", שהתיק נופל היא נכנעת ומרפה
גם מהדואר וכורעת על שתיים, דבק ניגש אליה מפסיק לנבוח ומלקק
את פיה, כל היום הוא היה סגור בפנים ואין לה כוח להוריד אותו
עכשיו, היא מחבקת אותו ומנשקת אותו על האף, קצת יבש בטח נגמר
לו המים, וחם היום אוף כמה חם היום חשבה לעצמה.
היא ניגשת למטבח ומגלה באמת שקערת המים שלו ליד מקרר האמקור
הישן ריקה, היא מוזגת לו מים ואחר כך מוזגת מים לקומקום, "דבק
בוא תשתה, בוא חמוד שלי מצטערת, בוא ", דבק מפסיק לשרוט את
הדלת וניגש למטבח, הוא לוגם מהמים בהתלהבות עם כל גופו השעיר
והחום, כל כך מכוער וכל כך חמוד.
היא מוציאה לעצמה כוס מהארון וגם סוכר וקפה " רק שותה קפה קטן,
מעשנת סגריה וחמוד שלי אתה ואני נלך לעשות סיבוב ארוך, מבטיחה
כן לא קצר, הפעם נטייל עד הים " דבק שמע אותה והסתכל בעיניים
מבינות וליקק לעצמו את השפם הארוך והחום שלו שתמיד הזכיר לה את
המנהיגים הרוסיים האלה, נו סטלין ולנין או משהו כזה.
מיכל ניגשה למקרר להוציא חלב ואולי איזה חבילת שוקולד פרה אם
נשאר ואז היא ראתה אותו בתמונה על המקרר, מעניין מה אתו ?
הרהרה, זאת לא הפעם הראשונה שהיא חושבת ומתגעגעת למען האמת היא
תלתה את התמונה שם בכדי לזכור כל פעם שהיא במטבח היא רוצה
להיזכר איך פישלה ואיך הם נפרדו וכמה טוב היה, התמונה היא פה
בשבילה גל-עד, מין מצבה של אהבה שפעם הייתה.
הקומקום קפץ והקפיץ אותה חזרה למציאות, היא פתחה את המקרר
והוציאה את החלב ובמקום שוקולד פרה היא הוציאה שוקולד למריחה
והכינה לעצמה פרוסה, דבק הריח את הצפוי והחליט לקפוץ על רגלה
בתחינה, היא גררה את עצמה למרפסת עם הקפה והפרוסה ודבק דבוק לה
לרגל ימין, במרפסת אחרי שהניחה את הקפה והצלחת על השולחן פתחה
את כל התריסים נותנת לבריזה הים תיכונית לאוורר לה את המרפסת
והחיים, " יום קשה זה היה " חשבה בקול "חם ומגעיל והיה נוראי
במשרד כולם היו חסרי כל מודעות סביבתית, כל הזמן הציקו ונתנו
משימות מעצבנות, כל עורכי הדין האלה מגעילים", היא התיישבה על
כסא הקש הגדול והתרווחה לעצמה,  הורידה את הכפכפים והדליקה
סגריה, היא התבוננה רחוק אל הים הנשקף מדירתה ברחוב נחמיה פינת
הרברט סמואל, והסתכלה על האנשים בחוץ השעה הייתה חמש אחר
הצהרים והעיר עדיין הייתה מלאה חיים, בעצם כמובן שהיא מלאה
חיים זה קיץ, כולם נהנים, לא רק יושבים בבית כל היום ומחכים
לאהוב שיחזור, הם הולכים לים יוצאים ומבלים, רבים לוקחים חופשה
בארץ או אפילו בחו"ל, מה שבטוח שכולם נהנים, עוד שבוע אחד נשפה
עשן לכיוון דבק שממש הצליח לשגע אותה ביללות פינוק מול הפרוסה
עם השוקולד, "עוד שבוע אחד המשרד המזדיין יוצא לפגרה וגם אני
לפגרה, ניקח שבועיים נרד לסיני אתה ואני דבק יהיה כיף", דבק
הסתכל עליה בעיניים פחות מבינות ממקודם, טוב מבחינתו הוא רוצה
רק לאכול, לישון וקצת אהבה לא יותר, בעצם זה גם מה שהיא רוצה .
קצת, אהבה.
היא לגמה מהקפה והוא היה חם מדי, מה חשבה לעצמה, אמצע יולי
והיא שותה קפה חם אחרי הליכה של חצי שעה מרוטשילד לכאן, טיפסה
שלוש קומות ברגל וחם מאד, מיכל כיבתה את הסגריה נתנה ביס
בפרוסה, זרקה לדבק חתיכה וניגשה להביא את הרצועה, דבק לרגע לא
הבין מה הוא צריך לעשות לרוץ לדלת או לאכול קודם, הוא תפס את
הפרוסה בפיו ורץ תוך כדי לעיסה לדלת.

הוא טיפס למעלה מחזיק בידו מעטפה וכמה דפים ועט, היה לו חם
והוא עוד לא התרגל ללחות המטורפת של ארץ ישראל, ובטח לא שהוא
מתרוצץ כל היום, כאן היא גרה, הוא היה בטוח בעצמו, הוא טיפס את
המדרגות לאט אבל בביטחון מבטו מופנה קדימה ולמעלה, מחכה לבאות
כאילו תכף יגיע לקומה שלישית ויראה את השלט כתוב בכתב ידה
האומנותי, מקושט היטב "כאן גרה מיכל אברומביץ" הוא רצה לרוץ את
המדרגות אבל אז חילחלה בו התחושה, שעוד פעם הוא יתאכזב וימצא
לגלות שגם כאן היא לא גרה כמו בארבע דירות שהוא היה בהן והיה
בטוח ששם היא גרה, כמה דירות אפשר לעבור בשנה?
הוא הגיע לקומה שלישית הדליק את האור, על הדלת היה רשום מספר
חמש ושלט " כאן גרים בכיף באושר ובאהבה טלי וירון".
הוא לקח אוויר והתאכזב גם כאן היא לא גרה ומתוך הרגל שאימץ
לעצמו בשלוש שעות האחרונות, דפק בדלת וחיכה לתשובה, מישהו יענה
בקול גברי או נשי ויפתח, הוא יגיד "שלום לי קוראים יובל אני
מחפש בחורה בשם מיכל אברומביץ, אמרו לי שהיא גרה כאן פעם אולי
אתם יודעים מה אתה או לאן עברה או לפחות מס' טלפון ומה אתה
היום?"
האדם שמולו יסתכל עליו בדיוק כמו בשאר הדירות היום במבט קצת
מתנצל וקצת מלגלג של עוד דפוק אחד רודף אחרי הרוח, ישאיר את
הדלת קצת פתוחה אבל לא יזמין להיכנס, יפשפש בכמה מגירות או
בארנק או בתיק וימצא פנקס קטן או דף ויתן לו איזה שהוא רמז
קטן, מפה הוא ימשיך לחפש ברגל, כמובן שיכל היה לעשות זאת
בטלפון והוא היה חוסך לעצמו שעות טיול ברגל והרבה אי נעימות,
אבל הוא רצה לראות אותה משתי סיבות, הוא התגעגע אליה ורצה
לראות את עיניה ואת יופייה,הוא רוצה לראות אם התחושה שהוא
מרגיש אמיתית או סתם, אם באמת הוא מאוהב בה עדיין או לא,
והסיבה השניה היא שהוא לא רוצה לתת לה הזדמנות, הזדמנות לעכל
או לרסן, הוא רוצה לראות את התגובה על פניה, את התזוזות הקטנות
בגוף, את ההבעה על עיניה שהיא אומרת שלום ולא בטלפון שזה רק
קול, הוא רוצה ישר לראות ולנשק מבלי הזדמנות שבה היא תבין
ותתחרט ולא תיתן לו עוד הזדמנות, או לא פה אין סיכוי, אני חייב
עוד סיכוי חשב לעצמו.
שתי נקישות על הדלת ואין תשובה, הוא המתין עוד קצת ואז לחץ
בעדינות על הפעמון האור נכבה והוא הדליק אותו, סתם מתוך הרגל
גם באמצע היום והכל מואר הוא רואה את המפסק הזוהר הזה נדלק
והוא חייב ללחוץ עליו כאילו הוא משחק ילדים מתקדם, אתה לוחץ
מהר ויש אור, יובל לחץ שוב על הפעמון ואז השפיל מבט למטה, אין
אף אחד חשב לעצמו הוא כבר היה מיואש עייף וצמא, כל כך רצה
למצוא אותה פה, הוא הסתכל בדפים שוב לראות שלא לא התבלבל במס'
הבית או הקומה, נחמיה 11 פינת הרברט סמואל קומה שלישית דירה
שש, הוא בטוח בבניין ובטוח שקומה שלישית, חצי ליטר זיעה יכול
להוכיח שהוא בקומה שלישית והדירה בטוח שש, הוא הרים מבטו מהדף
והסתכל, לא זו דירה חמש, אז דירה שש זה כאן, הוא הסתכל על דלת
הדירה בסוף המסדרון ועל השלט מתחת לספרה שש מודפס בכתב דפוס "
כאן רובצים בנחת דבק ומיכל".

" דבק בוא הולכים לטייל " מיכל אמרה בקול ייאוש, ייאוש מהחום,
ייאוש מהעבודה ומהחיים ובעיקר ייאוש מהציפייה לכך שהוא יחזור
לה לחיים.
היום זה נגמר היא החליטה בראשה, היום אני יוצאת מהדיכאון הזה
שנמשך כבר מי יודע כמה זמן אולי שנה, אני יחזור עם דבק מהים
ואני מתקשרת לשירי ונצא קצת נקרע את העיר והפעם היא לא תשב סתם
בצד בזמן ששירי תהנה מכל המחוות הגבריות בפאב, היא רוצה גם קצת
תשומת לב גברית, גברים עדיין מתחילים עם איך שהיא נראית זה לא
בעיה, היא בת עשרים ושש עוד מעט, יחסית גבוהה, כמעט מטר שבעים,
אומנם לא רזה במיוחד, היא חושבת שהיא צריכה להוריד איזה שתיים
- שלוש קילו אבל גופה עדיין חטוב משנים של ריקוד, רגליים
ארוכות ואגן נשי, חזה לא גדול במיוחד ולא קטן, תמיד התגאתה בו,
ציצים מושלמים הוא קרא לו, תמיד אהב לנשק אותם כמו ילד קטן
שקיבל מתנה חדשה הוא התלהב תמיד שראה אותם מול עיניו בתחילת
משגל סוער שעתיד לבוא, היא הייתה מורידה את החולצה וחושפת את
שדיה מולו אף פעם כמעט לא לבשה חזיה כי היא לא באמת הייתה
צריכה, הם היו זקופים  ויציבים, הרבה שאלו אותה אם זה ניתוח או
אמיתי אבל היא לא טרחה לענות סתם ברברים עם שאלות מיותרות.
היא הביטה במראה שתלויה ליד הדלת והסתכלה על עצמה, הפנים שלה
אומנם כבר לא של ילדה בת שש עשרה ורואים שעברה את העשרים וחמש
אבל עדיין עורה חלק ושפתיה מלאות ואדומות כמעט אף פעם לא
מתאפרת ויופייה הטבעי מרשים, שירי תמיד אומרת לה שאם קצת איפור
פשוט ותספורת חדשה היא תשאיר את שירי מאחור וכל הגברים ירדפו
אחריה.
היא אספה את שערה השטני הארוך לקוקו וחשפה את צווארה הארוך
והלבן, איך היא אהבה שהוא מנשק אותה בצוואר, לקחה את הרצועה
והתכופפה לשים אותה לדבק שבינתיים הצליח ללכלך את עצמו בשוקולד
בכל הפנים ואז שמעה נקישות בדלת, שתיים.

יובל נקש בדלת דירה שש איפה שרובצים בנחת דבק ומיכל, לרגע הוא
היסס אם דבק זה כינוי לגבר כל שהוא מגניב, שכולם קוראים לו בשם
כינוי, מוכר כזה. שכל העיר מכירה אותו והם חיים ביחד, בטוח
שזאת דירת חדר אולי חדר וחצי מקסימום שניים, בטח היא מצאה
מישהו אחר והם גרים ביחד והיא כבר שכחה אותו, בשניה אחת כל
הסיפור הזה שלחזור לארץ ולמצוא אותה אחרי שנה וקצת ולהגיד לה
שהוא מצטער והוא עדיין אוהב אותה והם צריכים להיות ביחד, נראה
לו מוזר.
טיפש, מה חשבת לעצמך שתשב ותחכה לך במשך שנה ?, אומנם גרתם
ביחד שנתיים כמעט ורוב הזמן היה טוב, נכון זה היה קשר מדהים,
אבל עובדה שזה נגמר, קורה, כל אחד מקבל כיוון בחיים ושעושים
בחירות בחיים צריכים לעמוד מאחוריהם, אתה רצית לעזוב לא היא,
היא בכתה ימים במטרה להשאיר אותך פה ולשנות את הרעיון המטופש
הזה ללכת לעשות כסף באירופה, אולי בגלל שלא היה לכם כסף לחיות
ובגיל עשרים ושבע הרגשת חנוק ולא התקדמת בכלל, אתה בחרת ללכת,
ואולי למרות האהבה או אולי בגלל שלא הרגשת את האהבה כי היית
ממורמר כל הזמן שלא שמת לב מה נמצא לך בידיים אתה האידיוט
ותישאר האידיוט.
יובל חשב לעצמו ונבהל, הוא נבהל מהכל ולא רצה להשפיל את עצמו
אולי זה מאוחר מדי, אתמול חזר לארץ והוא מצפה לחזור לראות
שכלום לא השתנה, שהכל נשאר כמו שהוא זנח אותו, האור נכבה שוב
והוא לא שיחק אתו פשוט הכניס את הדפים לתיק ציד, התבונן שוב על
השלט ועל הדלת והחליט לפנות חזרה למטה.

מיכל התרוממה הסתכלה על הדלת וחשבה לעצמה מי זה יכול להיות,
הרי אף אחד לא אמור לבוא, שירי עובדת עד שמונה בערב ומתן לא
קופץ ככה מבלי להודיע, אתמול הייתה ועד הבית ולקחה את דמי
הכלום שלה, היא התקרבה לדלת לאט לחור הצצה מפוחדת קצת מתרגשת,
לא מבינה למה אולי המחשבות שרצות לה בראש הכל נראה פתאום כמו
סצינה מסרט של דיויד לינץ, הזיה, אבל תכף תשפיע על כל העלילה,
היא הסתכלה בחור וראתה דמות עומדת בחדר מדרגות עם הגב אליה
מסדרת משהו בתיק, זה הוא ? יכול להיות ?
לא מה פתאום, אין סיכוי תצאי מזה מטומטמת הרי לפני שניה אמרת
לעצמך שאת לא מחכה יותר וגם אם זה הוא אחרי כמעט שנה חצוף ככה
לחזור, ואיך בכלל הוא מצא אותי, יכל לפחות להתקשר, שהוא חוזר
לארץ, שהוא בארץ, שהוא קופץ, היא הייתה לפחות קובעת אתו במקום
אחר לא בדירת חדר וחצי הזאת הראויה להיות יותר אורווה ולא בית
אולי היא הייתה מספיקה להסתפר ולהתאפר, לדבר עם שירי ולהתייעץ
לפני, לסדר לעצמה את המחשבות בראש, לא ככה סחוטה מכל היום הזה,
האור נכבה והוא נעלם לה מחור הצצה.
מהר לפני שיברח, היא החליטה לפתוח את הדלת לא משנה מה יקרה,
היא פתחה את הדלת לאט שדבק לא יצא ואמרה " כן אפשר לעזור
לך?".

איזה אדם חושב שהוא יכול לעזוב ככה סתם יום אחד, לעזוב דירה
ועבודה, לפרק זוגיות ולשבור לב של אדם נפלא ולחזור אחרי שנה
ולצפות שיקבלו אותו ככה, כאילו עברו שעתיים וניתן לכפר על כל
המילים שאמר והמעשים האנוכיים שעשה, יובל פנה לכיוון המדרגות
וחשב לוותר על הכל, ואז שמע קול נשי מתוק אומר " כן אפשר לעזור
לך?" הוא הסתובב וראה את דלת הדירה של דבק ומיכל וחריץ קטן
פתוח, דבק חמק מבעד לחריץ וקפץ עליו בנביחות ושוב אותו תרגיל
קופץ על הרגל נובח ומסתובב במקום ושוב קופץ ונובח עליו
מהמהירות שזה קרה הפיל יובל את תיק הצד שלו והדברים נשפכו על
המדרגות.
היא פתחה את הדלת וקראה לדבק " בוא אידיוט בוא הנה, כנס מיד
פנימה, דבק מהר" דבק עזב את משחק החברות ונכנס נעלב הביתה,
יובל הכניס את הדברים שלו חזרה לתיק והרים את מבטו לראות מי
כורע לידו ועוזר לו לאסוף את כל הפתקיות שהתפזרו על המדרגות.
הוא הסתכל עליה, שיער שטני ארוך אסוף נופל על צוואר ארוך לבן
שמחובר לגוף מקומר ויציב אצילי, ידיים ארוכות ונאות שאוספות
במהרה דפים קטנים מקושטים בכתובות ומספרי טלפון, שמות
ותאריכים, הוא הסתכל לראות אם זה הפנים שלה בתקווה שכן, עיניים
ירוקות גדולות אף קטן וחמוד ושפתיים מלאות שמלמלו "אני מצטערת
הוא היה סגור כל היום בבית ורק עכשיו אני יכולה להוציא אותו,
אני מקווה שלא נבהלת ולא קרה שום נזק, אני מיכל" היא הושיטה לו
יד עם הדפים והישרה מבט לתוך עיניו,יובל הרגיש עצמו נסחף,
נופל, כמו תהום עמוקה ובסופה מים כחולים ירוקים סוחפים.
"אני יובל נעים מאד, אני מצטער על הבלגאן ותודה על העזרה, לא
קרה כלום באמת, ת'אמת אני חושב שאולי כן תוכלי לעזור לי ?"
היא הסתכלה לתוך עיניו, עיניים חומות פשוטות אבל לא, עיניים
חומות תמיד הביעו הרבה יותר מבחינתה מאשר כל העיניים הירוקות
והכחולות והטורקיז שבעולם, תמיד רצתה עיניים חומות לא ירוקות
כמו שלה חסרות כל הבעה, שקופות כמעט, מבט של עיני זכוכית קראה
לזה, יפה אבל קר חסר רגש, העיניים שלו הביעו הרבה, היא ראתה
שהוא צמא ועייף בעיקר תשוש, תשוש מחיפושים נראה לה.
" אם באת בגלל המודעה אז זה לא רלוונטי, כי אני בדיוק עברתי
לכאן לפני שבועיים, אני מצטערת פניתי למד"ס כבר פעמיים שיורידו
את המודעה אבל כנראה הם לא הבינו אותי נכון וחידשו אותה" היא
ראתה משהו מוכר בו, מין תחושה של היכרות רחוקה, כאילו כבר
נפגשו בעבר, אבל לא הצליחה להיזכר מתי ואיפה בדיוק "אתה רוצה
אולי להיכנס לשתות משהו קר לנוח דקה ?" היא הפתיעה את עצמה
בהזמנה הזאת לא מתאים לה ככה לעשות להזמין בן אדם זר לביתה.
" כן למה לא ?".

הוא התיישב במרפסת וסרק סביב את הדירה חדר וחצי ומרפסת נחמד
מאד, מרווח נראה כמו בית קטן, הכלב המכונה דבק קפץ עליו וניסה
לגרום לו לשחק אבל יובל עדיין לא הבין בדיוק איפה הוא נמצא מצד
אחד ציפה למצוא את מיכל שלו ולחדש את הברית שנשבע לחדש ועכשיו
משהו אחר זורם בעורקיו, משהו אחר במחשבותיו, העיניים הירוקות
האלה המתיקות בקול הזה, שונה כל כך ממה שפגש עד היום, ארבע
דירות עבר היום ואף אחד לא הזמין אותו פנימה, הוא הרגיש משהו
באוויר, טוב של משהו חדש נכנס לחיים שלו לא סתם הגיע לכאן, לא
סתם עבר ארבע מדורי גיהינום, אולי באמת הוא צריך לשחרר מיכל
אחת ולהתחיל משהו חדש לגמרי עם מיכל אחרת.
הוא ליטף את דבק שניסה בינתיים רק לנשוך לו את הנעל "אתה רוצה
מים קרים או קולה דיאט" הוא שומע אותה מהמטבח "מים זה בסדר
תודה " מיכל ניגשה עליו והניחה את המים לידו, התיישבה על כורסת
הקש והדליקה סגריה תוך כדי שהיא מציעה לו "לא תודה" הוא אמר
"מה לא מעשן ?"
"מעשן, מעשן אבל תודה..."
"קח זה בסדר" החזירה וזרקה לו את מצית וסגריה "תעשן".

הם ישבו כמה דקות בשקט, הוא בחן אותה מכף רגל ועד ראש, מסתכל
איך בדיוק היא שותה מהקפה, ואיך היא מעשנת סגריה, איך הכלב
קופץ עליה ומלקק אותה ואיך היא כאילו מסתכלת על הים אבל בעצם
פוזלת מבט כל שניה וחצי לבחון אותו.
דבק ליקק לה את היד בתחנונים וביקש לצאת, מדי פעם רץ לדלת וחזר
ושוב ילל וליקק את ידה, היא לא רצתה ללכת מיד, היה לה נחמד
במרפסת, אם איך שהוא בוחן אותה בעיניו החומות, הרבה זמן לא
הרגישה גבר מסתכל עליה ככה .
היא הסתכלה עליו מזיע לבוש גופיה ישנה ומכנס קצר שלושת רבעי
הוא לוגם את המים ולוקח שלוק מהסגריה, לרגע לא הוריד ממנה את
העיניים, הוא סקר אותה בעיניים חומות, היא לא הרגישה שהוא כמו
כל הגברים מפשיט אותה בעיניו אלא פשוט מצלם תמונות, נוצר
זיכרונות. היא ניסתה להסתכל על הים אבל לא יכלה כמין כישוף כל
שניה וחצי הייתה חייבת לפזול אליו לבחון את גופו השחום קצת
שרירי וממש לא שעיר, שיער חום בהיר ועיניים גדולות חומות,
זקנקן קטן וזיפים של כמה ימים על עור גברי אבל נראה חלק ונעים
כמו תינוק, היא רצתה לגעת בו לדעת אם באמת נעים הוא.

"אז מה אני יכולה לעזור לך" שאלה מיכל, חצי מפנטזת בראשה שיגיד
אני רוצה לשכב אתך, אני רוצה לנשק את עורך וצווארך, אני רוצה
לטעום את שפתייך  "אם זה בקשר לדירה אז כמו שאמרתי, אני מצטערת
לפחות בשנה הקרובה אני כאן אז תצטרך לחכות או להמשיך לחפש".
"ת'אמת זה כן בקשר לדירה "הוא לגם את השלוק האחרון "אני מחפש
מישהי בשם מיכל, כן אני יודע שלך גם קוראים מיכל אבל אני מחפש
בחורה בשם מיכל אברמוביץ, אמרו לי שהיא התגוררה כאן למשך זמן,
קצר אני מבין, אולי את יודעת מה אתה?"

אכזבה, איך אפשר להרגיש אכזבה כל כך מהר, זה מה שמעניין אותה
עכשיו, לא מיכל אברמוביץ לא דבק והטיול שלו, אלא איך יכול
להיות שבמשך דקה שהיא מכירה גבר, היא כבר מצליחה להתאהב
ולהתאכזב, מהר מדי והיא אפילו לא יודעת בן כמה הוא או מה הגובה
שלו.

"אז הכרת אותה ?" ניסה יובל עוד פעם, הוא לא הרגיש בנוח, משהו
באנרגיה שלה הפחידה אותו, לא לרעה, לטובה היא הייתה טובה,
האנרגיה שלה טובה פשוט לידה הרגיש רע, רע מאד, עם עצמו עם
הפרידה והנטישה ואם זה שהוא לא יכול להמשיך הלאה עד שיסגור את
המעגל הזה.
" לא, את הדירה הראה לי משרד תיווך והיא הייתה ריקה, ככה שאני
לא יודעת מי גר פה לפני, אבל אם אתה רוצה אני יכולה לתת לך את
המספר של המשרד, רגע אחד" והיא ניגשה לכניסה לקחת את התיק שלה,
יובל חשב לעצמו שחבל אם היא לא הייתה כזאת קרירה הייתי יכול
להתאהב בה אבל בטח היא לא מעונינת, חוץ מזה אידיוט זה הוא סתם
רגע מקרי, אהבה לא מוצאים ככה, עובדה היא רק רוצה לעזור לי
שתוכל להתפנות לדברים שלה, לטייל עם הכלב או ללכת לחבר המגניב
שלה. הוא כיבה את הסגריה כאילו הוא מכבה את ההזדמנות הזאת
בריאליסטיות. היא מצאה את כרטיס הביקור של המשרד על דלת המקרר
ליד התמונה וחשבה לעצמה, הייתי צריכה לזרוק את התמונה ואת
הכרטיס ככה הייתי יכולה ללכת אתו עכשיו לטיול ועם דבק והיינו
מכירים, יכול היה להיות נחמד, היא הורידה את הכרטיס ואת התמונה
והסתכלה על הפח מתלבטת, בסוף החזירה את התמונה ולקחה את כרטיס
הביקור למרפסת שם מסרה לו את הכרטיס ואמרה "אני מקווה שזה
יעזור, אתה נראה לי ממש זקוק למצוא אותה"
"כן, משהו כזה" הוא ענה בחיוך נבוך וניגב את הזיעה ממצחו "תודה
רבה, עזרת לי יותר ממה שעזרו לי האחרים, תודה על המים והסגריה,
ונתראה" הוא הרים את התיק לאט מחכה אולי תהיה תגובה מזמינה
ושקלט שהיא לא מגיעה שלח יד ואמר "שוב תודה ונתראה בטח בת"א,
פה ושם את יודעת עולם קטן" מיכל לחצה את ידו "כן עולם קטן"
עולם קטן אבל אין מספיק אהבה לכולם מסתבר חשבה לעצמה.
יובל ניגש לדלת פתח אותה לאט יצא וסגר אחריו את הדלת, הוא ירד
במדרגות ביד אחת הדליק את האור בלחצן הזוהר ובשניה חייג למשרד
תיווך.

"דבק בוא הולכים" היא כיבתה את הסגריה "סוף סוף בוא הולכים
חמוד" דבק נעמד ליד הדלת היא ניגשה ושמה עליו את הרצועה, פתחה
את הדלת וירדה את המדרגות שדבק מושך אותה בפראות, איך שהגיעו
למטה היא ראתה את יובל עומד ומדבר בפלאפון ורושם כמה דברים על
פיסת נייר ואומר " תודה, תודה באמת תודה ומצטער על ההפרעה,
זמנהוף 18 דירה 3, תודה" דבק משך אותה לכיוון השני לכיון הים
והיא נגררה אחריו במחשבות, בעץ הראשון דבק נעצר, הרים רגל אחת
אחורית, והתבונן עליהבעינייו החומות כלפי מעלה במבט של הקלה,
סוף כל סוף, אחרי כל הציפייה הזאת.