נולדתי לעולם, נולדתי לבני אדם
שכשלמדתי לדבר הם נקראו על ידי אבי ואימי.
עברתי דברים, עברתי תהליכים
והם תמיד היה הצדדים התומכים.
היו יורדים עלי והייתי חוזרת בוכה
ותמיד היתי מקבלת את החיבוק והצומת לב שלה מיד,
אך פתאום שגיליתי את הצדדים היפים בי
ופתאום שראיתי שאני מסוגלת לדלג ולנדוד לבדי ממשבצת למשבצת,
שהבנתי שאני צריכה ללמוד לעשות תהליך,
לדעת לסדר לעצמי את המחשבות בראשי,
לדעת שאני מעל כולם,להבדיל בין טוב לרע,
ללמוד להסתכל בתוכך ולדעת-
שבחיים אתה צריך לדעת להסתדר קודם עם עצמך.
וכמו אובר קטן הייתי זקוקה להרבה מאוד אהבה,
כמו ילד שמתחיל את חייו הייתי זקוקה להרבה מאוד תמיכה,
כמו כל אדם,אמא שלי תהיה שלי כל ימי חיי,
אך בהיותי נערה חלק ממני כבר למד להתפתח לבד.
ואני מסתכלת אחורה
ואני מסתכלת קדימה
אותו הבית ואותם הדמויות,
שמדלגות איתי יחד כבר מהמשבצת הראשונה שבא נתקלתי בחיי,
ותמיד על הקיר ישנה התמונה עם אותה הילדה
שכל יום היתה חוזרת הביתה בוכה,
שלא ידעה להתמודד עם החיים אשר עומדים מולה.
אבל גדלתי ולמדתי
אני קבלתי מאיות בדברים האמיתיים
והמורה שלי לחיים היתה היא,
אך פעם היה לה קל להבין אותי וקל לחדור לתוכי
ופעם זאת היתה ההתחלה של חיי
וכיום מה שהשגתי, חלק ממה שהרווחתי
זה בגלל התקווה שהיא נתנה בי,
והיא תהיה שלי כל ימי חיי.
וכמו גוזל הייתי בקן,
כמו ציפור למדתי לעוף,
וכמו היונה עכשיו למדתי איך להיות חופשיה.