אומרים שאין כמו הסיגריה שאחרי. צודקים.
אומרים שלפעמים היא הרבה יותר טובה מהלפני. צודקים.
ישנן אלפי סיגריות: סיגריה של סקס, סיגריה של מבוכה, סיגריה של
קפה, סיגריה של עצבים, סיגריה של סטייק, סיגריה של שעמום,
סיגריה של חרבון, סיגריה של התלבטות, סיגריה של ויסקי וסיגריה
של בדידות.
במרוצת השנים עישנתי את כולן.  

לא אשכח את סיגריית הבתולין שלי.  
שמרתי אותה בארון במשך שנתיים. מוסתרת בין שני כרכים של קסוטו.
חבר של אחותי דאז, מיכאל, נתן לי אותה שהייתי בן 16. "שמור
אותה לפעם הראשונה," קרץ. קצת הפריע לי אז שהקופסא שלו כמעט
ריקה, הרי היא בכל זאת אחותי. האמת שהיא הייתה הרבה יותר טובה
מהסקס, הסיגריה. גם נמשכה יותר זמן. כיסיתי עצמי בסדין המוכתם
בגאווה ויצאתי למרפסת. פעמים כה רבות מיששתי אותה, בחנתי אותה
וייחלתי לאותו הרגע. הסיגריה השתלבה בין שפתי היבשות כמו קליד
שחור בין שני קלידי פסנתר לבנים. קצה הסיגריה דליל מטבק,
הפילטר חסר צורה והעשן כה סמיך. חובק בתוכו את שאריות הילדות
האחרונות ואת עולו הכבד של הלחץ החברתי. ישבתי על המדרגות והיא
חיבקה אותי.  
היה קר. הייתי מאושר. עכשיו אני גבר.  

עברו שנתיים עד הסיגריה הבאה שאנצור, היא סיגריית ההתקלות.  
בשנייה בה הגענו אל המוצב, ולאחר שהנחנו את האלונקה עם המחבל
על הרצפה, כל הצוות הדליק סיגריה. כמו סימן מוסכם שהועבר
בטלפתיה. עשרים ושניים כתמים כתומים זהרו בחשכה. הוא היה
מחורר. דם יבש כיסה את פניו יוצר מעין סימן שאלה גרוטסקי על
לחיו. ואולי רק דמיינתי. הוא היה אמיתי. אמיתי מדי. אף אחד לא
דיבר, רק רון בכה. הוא תמיד היה רגיש. גם הוא עישן. זו היתה
סיגריה של רצח. הרגשתי את סופו של המשחק נוגח בראשי. העשן ברח
מעלה, נושא בתוכו את שאריות השבלונה לפיה עוצבתי כחייל.  
היה קר. הייתי מהורהר. עכשיו אני גבר.

ואיך אחמיץ את סיגריית הנישואין שלי?  
לא הבנתי מה קורה. יותר מדי אלכוהול. ואולי פחות מדי? היא יפה,
והיא שלי. הרגשתי שאני משחק בהצגה. לבוש חליפה וחמוש כיפה.
אמרו לי מה לומר, ברכתי. אמרו לי מה לעשות, ענדתי. שברתי.
נישקתי. טעיתי? לעזאזל, אני צריך סיגריה! חיבוקים. דופק מאץ.
פילטר חום קשיח. אני שואף חזק,  ממלא את הריאות. אולי העטרן
יהרוג את הספקות. "Until death do us part". מלאך לבן זוהר
מרחף לכיווני. היא מנשקת. אני נמס. אלוהים!  
היה קר. הייתי מטושטש. עכשיו אני גבר.  

אבל ישנה סיגריה שמנצחת את כולן. סיגריה של נצח.  
אומרים שבע דקות? אולי שבעה מדורי גיהנום. זה היה צפוי, הייתי
עיוור. השגרה הרגה אותנו. הגעתי הביתה בטעות, רק לאסוף את
המטר. הייתי בדרך לקנות לול לילד החדש. חריקות המיטה צרחו
באוזניי, מגלות את סודך. לקצב אנחותיך רק אני אמור לנוע, הן
שלי! בניחוח ערוותך רק אני אמור לטבוע, הוא שלי! בזיעתך הדביקה
רק אני אמור להאבק, היא שלי! ללפיתתך האוהבת רק אני אמור
להכנע, היא שלי! שלי ולא של אף אחד אחר! כאב עצום התפוצץ בחזי,
התפשט בכל גופי ותפס פיקוד על שריריי. הרגשתי איך הוא זורם
בעורקי ומפמפם בליבי. ועם כל דפיקת-לב חשתי אותו מתקשה
ומתערפל. בזמן שהגיע לבהונות הכאב כבר זוקק. מתחת לשכבות נותרה
רק נקמה. מסך שחור ירד על עיני. אך מתוך העלטה התכלית היתה
ברורה ומוחלטת. זונה!!! דליים של אדום נשפכו בתוכי, מכסים הכל.
זונה!!! הנחתי את צרור המפתחות בזהירות על השולחן וצעדתי אל
עבר המטבח. מתוך המגירה בחרתי את הסכין האכזר ביותר, אותו אחד
שקיבלנו כמתנה ליום נישואינו. טיפסתי במדרגות ופתחתי את הדלת.
עיניהם המפוחדות עד אימה יצרו שלוליות לבנות בתוך האדום. אך לא
לזמן רב.  
מצאתי את קופסת ה"לאקי" שהחביאה תמיד בירכתי השידה. הנחתי אחת
בזוית הפה, מגשש בשפתי אחר מיקומו הנכון של הפילטר. אצבעותי
משאירות כתמי דם לאורך הסיגריה, זהים לכתמי הליפסטיק שנהגה
להשאיר הזונה. מאחורי על המיטה, מדי פעם עוד אחת הגופות
מפרפרת. אני מוצץ את העשן חזק אל תוך נשמתי. אולי הוא יצליח
לכבות את האש שאוכלת בי. התחושה אלוהית. גופי רוטט מהתפרצות
הכח. האדום נוזל מתוך עיני על השטיח, יוצר נקודה גדולה וסופית.
אני מתענג על כל שאיפה, יודע כי זאת תהיה אולי הטובה מכולם.
והאחרונה. אני ניגש לארון. מזיז, מפשפש. קופסת קרטון קשיחה.
אין ברירה.

עשן האקדח הישן מזמין לריקוד את עשן הסיגריה הדועכת. במחול
אחרון הם מטפסים אל עבר החלון הגבוה וחומקים החוצה באלגנטיות.
מעלה, אל קצה האינסוף.
היה קר. הייתי. עכשיו אני גבר.