שלוש שנים, ארבעה חודשים ועשרים ושניים ימים.
והנה היא מטיחה בפני את המילה הנוראית ביותר בשפה העברית.
הרגשתי איך לבי מתפוצץ בקרבי, מכתים את אהבתי בסילונים של דם.
כפי שאמרה, אחרי תקופה שכזו, אכן נותרתי "תלוי".

נותרנו מחובקים כמו קשר בשרוכים. ידי מלטפת, מחפה על מוחי בעוד
הוא מדלג חסר אונים בין מחשבות. חיפשתי אחר רגש הולם ללא
הצלחה. שנאה? עצב? ייאוש? אכזבה? לבסוף זרקתי את כולם לבלנדר,
הוספתי קצת אגרסיות, מעט קרח, ומזגתי.  

והיא בשלה, כאילו כלום לא קרה. בעוד אצבעותי חולפות על צוארה,
משאלות פליליות בעבעו בתוכי. למזלי ולמזלה, את השייק שלי אני
שותה נטול כבוד.  
חשתי עצמי מתקשה. גופי רעב לסקס, אלים ככל האפשר. רציתי לזיין
אותה. לקרוע ממנה את התחתונים ולחדור לה לתודעה. רציתי שתבכה,
שתצרח, שתסבול, שתכאב. רציתי שתבין. ביקשתי לבעול אותה. לגהור
מעליה עד שאפזר את תסכולי הדביק על עורה.
והיא רצתה לישון.  

נשכבתי על המיטה קפוא, חש בגבריותי הדועכת. הרגשתי איך נשמתי
נוטשת את גופי ונודדת למקומות חמים יותר בהם זורחת התקווה.
שלוש שנים, ארבעה חודשים ועשרים ושניים ימים הוא אורכו של
המסלול אשר עברתי. וכעת אני מודח. אין דרך חזרה. כמו טיוטה לא
רצויה, הושלך העתיד לו ייחלתי לפח. הסדק הקטן שיצרה נפער עד
אין קץ ובלע אותי בתוכו.

הכסא מתנדנד והחבל עוקץ בצוארי. כמו תינוק לפני צאתו לעולם,
אני בועט. הייאוש נשמט מתחתי. הכאב מתרוקן מריאותי. חיי היו
בדיחה ומותי הוא פנץ'-ליין. מילה בודדה מוקפת לב מעטרת את הפתק
הלבן. גדולתה של האירוניה. נקמה מתוקה.  
תלוי.