כמו חתולה סקרנית אני נמשכת. נלכדת במבטו, טובעת בעיניו, נכספת
למגעו. אני חשה את קשיחותו משוטטת על גופי, כמו נווד צמא בין
חולות המדבר. חולות אשר זמן רב לא זכו לליטופו המשכר של הגשם.
הוא מטייל בטל בין עמקי, נאבד אדיש בקימורי.  

הוא מבקש שאחשוף בפניו את אוצרי, שאאפשר לו הצצה לעולמי. ואני,
כמו עלה הנסחף במורד הזרם, נכנעת לקסמיו. הוא פולש לתוכי.
אצבעותיו נעות ביעילות מקצה לקצה, תרות אחר הבלתי אפשרי.
ממששות נשיות, מבקשות חום, חושדות, זהירות. רודפות נחושות אחר
מטרה ברורה. אם יקח אותי אהיה שלו לנצח, מספיקה קרבתו כדי
שארעד ואקצף. תמשיך אהובי עד בלי די.

ופתאום הוא נסוג. "תודה גברת", הוא לוחש ונוטש. ואני, ראשי
סחרחר, צועדת קדימה. הדלתות המנומסות נפתחות בפני חרישית. אני
מביטה לאחור, ובעודי מאכלסת את זכרוני ברגעים מתוקים, נסגרות
הדלתות ומשאירות אחריהן רק שקט צורם. אני צופה בעדן, רואה איך
עיניו נחות כבר על אחרת, מבטו מחליק על עורה המתוח.

האוויר הממוזג נושף בעורפי ופוגש באגלי זיעה מבולבלים. אני
מפשפשת בתיקי, שולפת מטבע, אוחזת בקצותיו המעוגלים ותוחבת
בחריץ. אני מניחה את נרתיקי המחולל בעגלה, ויוצאת לטיול הקניות
השבועי. שוקולד, מדריך טלויזיה, סיגריות. פיסות של לבד מצטברות
בכלוב המתכת ואני נאבדת בין הטורים.

שומר ישראל, מה הייתי עושה בלעדיך? כמו פרוצה, חושפת את תכולתי
בפני כל העומדים בשער, אך רק אותך אני משתוקקת. אתה, סופר-מן,
מוכיח את יתרונותיו של הטרור, ואת מימדיה של בדידותי.