יום שלישי. שתיים בצהריים. אני יושב במטבח. אוכל ארוחת צהריים
עם אמא שלי. אורז וקציצות, אם אתם מוכרחים לדעת. על השולחן
מונחת קערת סלט. "איתן, קח סלט" אמא אומרת. (היא מבטאת את השם
שלי במלרע, כמו המילה שטן. אני שונא את זה). אני מודיע לה שאני
לא רוצה סלט. זה לא משנה לה. "קח סלט. זה חשוב." אני מודע
כמובן להשפעה העצומה של הסלט על הכלכלה העולמית, המלחמה בנגיף
האיידס, ושיחות השלום בצפון אירלנד, אבל בהתקף גדולה פתאומי
אני מעז להעדיף את רצוני על פני חשיבות הסלט ומסרב שנית. זה
ממש לא מזיז לה. "תאכל סלט" היא אומרת. הוויכוח הסתמי ממשיך
עוד כחצי דקה ובסוף היא דוחפת לי סלט בכוח לצלחת. ואני -
כרגיל. נכנע. גבירותי ורבותיי: אמא שלי הכריחה אותי לאכול
סלט.
אני יושב, אוכל את הסלט במרירות וחושב:
שמי איתן ולטמן. אני מתגורר בכפר סבא. אני בן 17 וחצי. לא מזמן
סיימתי את לימודיי בתיכון. בימים אלה אני בעיצומן של בחינות
הבגרות, הבחינות שתהיה להן השפעה גדולה על המשך החיים שלי. יש
לי עבודה. בעוד חצי שנה אני אחשב אדם בוגר מבחינת החוק. שלושה
חודשים לאחר מכן אני אתגייס. יתנו לי נשק. ילמדו אותי להרוג
בני אדם. תפקידי יהיה להגן על המדינה, ובמקרה הצורך להקריב את
חיי למענה.
ואמא שלי?
היא מכריחה אותי לאכול סלט.
משהו כאן מאוד לא בסדר.