[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ין חדד
/
הקוסמים מאומקר

כל הדרך רצים הנופים, מרצדים כמו סרט אילם שמוקרן דרך פתחי
קרון הרכבת. מראות מוכרים: ערבות ושדות מעובדים, נקטעים מידי
פעם בגושי בקתות ופחונים, ספק כפרים קטנים. תמיד בסביבת הכפרים
מתרוצצות חבורות של ילדים לובשי בלויים, חלק מהם עוצרים ממשחקם
להתבונן בחזרה על נוסעי הרכבת שמתבוננים עליהם. קורה שאחד
מהילדים שמח למראה הדמויות בתוך מכונת הברזל הנעה מולו, ומנפנף
בידו לשלום. אולי הוא יזכה לברכת תשובה. אבל בתוך שניות, נופי
הפחונים והילדים הופכים לעיר גדולה ואפורה, בנייני קומות
ישנים, כבישים עמוסי תנועה, יערות של כבלי חשמל ואלפי נמלים
קטנות אנושיות מתרוצצות בשגרת עסקיהן הקטנים. ושוב מתחלפות
התמונות במהירות לשוליי עיר של משכנות עוני ואחריהן שדות
וערבות עד קו האופק. תחנה סופית של קו הרכבת הזה - ניו דלהי,
בירת הצפון.

הנסיעה שלו, יעדה הסופי הוא באומקרשוואר, העיירה הקדושה שעל
נהר הנארמדה החוצה את לב ליבה של הודו. נסיעה שדמיין לעצמו
וטיפח במחשבותיו כבר כמה שנים מאז ביקר שם בפעם הראשונה. ואולי
זו הנסיעה שטיפחה אותו? - הוא מגלגל לעצמו אפשרויות.

זו המשיכה למקום. לסביבה שהצליחה להלך קסם על תוככי נפשו.
ביומן מסע רשם איך החושים מתחדדים שם,  איך העירנות לצלילים
עדינים גוברת על רעשי הרקע. וזה קרה לו גם בקריאות העיניים,
בתשומת הלב לזרימת הרוח, לזרימת האור אפילו.  מילים גדולות
רשומות ביומן שלו. קטנה היכולת שלהן לשחזר זכרון מפואר.
ועכשיו- הנסיעה. הגוף מובל במסע חזרה אל המקום שבו הניע את
עצמו בטבעיות יותר מאי פעם. בנתיים דלת הקרון נשארת פתוחה
לאורך כל הנסיעה. הוא אוהב לעמוד על סיפה, להחזיק חזק במעקות
שלצידה, להעביר בראש מחשבות של אולי לקפוץ החוצה אל המרחבים
האלו שרצים מול העיניים. ובתוך הקרון -במחלקה השניה,  של דרגשי
שינה - החיים מתנהלים להם על התפר שבין שגרת היומיום, אוכל,
שינה, עיתון ובכי ילדים, לבין הניתוק של היוצאים לנסיעה ארוכה,
שתביא אותם אחרי יום או יומיים אל קצה אחר, דומה אבל שונה, של
הארץ הגדולה הזאת.

מפגש מפתיע מתרחש מיד אחרי העליה לרכבת.
-'שלום!'
אחת הנוסעות פונה אליו בעברית פתאום. אישה יפה, נראית מעט
מבוגרת מרוב המטיילים הישראלים שפוגשים בדרכים, בעלת חזות
מעורבת של סממנים הודיים ומערביים. נראה שהיא לבד כמוהו, ללא
שותפים לטיול. יושבת בנינוחות עם הציוד שלה בדרגש-צד עליון.
הוא מתבלבל , לא מזהה מיד את כיוון הקריאה. מתעשת אחרי מספר
שניות, ומחייך לעברה.
-שלום...
הוא רוצה להמשיך הלאה עם התיק הכבד אל המקום ששמור לו באחד
הקרונות שבהמשך, אבל סקרן לגביה. שזופה יחסית , עטופה בדי
כותנה דקיקים שמגלים גוף מחוטב, עיניים גדולות כהות. נראה שגם
היא בוחנת אותו  בזהירות. הוא  מרגיש טוב להשאר מולה.
-לאן אתה נוסע?
-לקנדהווה.
-גם אני. ומה תעשה בקנדהווה?
-תחנה בדרך. ממשיך לאומקרשוואר.
פניה משתנים ומבטה הופך ממוקד יותר.
-אה. יופי. גם אני. אולי ניקח לשם ביחד טכסי, במקום לחכות
בקנדהווה לאוטובוס.
-נשמע רעיון טוב.
-אני סמדר. מי אתה?
עונה בלחיצה לידה המושטת אליו.  כף ידה גדולה וחמה.
היא מציעה לו פלח תירס. הוא מודה לה אבל מוותר על הכיבוד. רק
מחייך אליה חיוך של- 'עוד נדבר בדרך' וממשיך לכיוון הקרון שלו,
לא רחוק משם. האישה הזו, שלא ממש טרח להתוודע אליה עדיין - היא
סימן טוב, הוא חושב לעצמו.

מתארגן במקום שלו, מתוודע לשכניו לתא. זוג מבוגר מבומביי - בני
המעמד הבינוני -דוברי אנגלית ושלושה סטודנטים מהדרום שאיתם
יוכל לתקשר רק בסימני ידיים ושפת גוף. בנוסף לשכנים הקבועים,
אחרי כל עצירה באחת מתחנות הדרך הארוכה, פוקד את חלל התא זרם
של מבקשי נדבה-אורחים לרגע, בלתי קרואים. אלו פושטים ידיים
שמחוברות לכל סוגי הנכות שהדעת לא מעלה אפילו: חסר רגליים צולע
על קביים, פגוע צרעת, משפחה שלמה של עיוורים, אם צעירה עם
תינוק ביד אחת וילדה מוזנחת ביד שנייה וגם חבורה עליזה לכאורה
של גברים נשיים לובשי סארי ומאופרים איפור מוגזם. אחד
מה'עליזים' האלו  שעובר בקרון שלו דוחף לעבר פניו המופתעות את
ידו בזריזות ומלטף בשובבות את שפתיו. זה כבר מעצבן אותו לגמרי
והוא מגרש בצעקות ותנועות אלימות את החבורה הגרוטסקית מהקרון
שלו. שאר הנוסעים מתבוננים ולא אומרים דבר.
בניגוד לשכניו לתא, הוא לא מצליח להשאר אדיש מול התהלוכה של
פושטי הידיים החוצים את מעברי הקרון ומרשים לעצמם להתעכב בתא
שלו בכדי להשיג את מבוקשם.

כשהנופים המוכרים שבחלונות נצבעים בכתום אדום, הקרון שלו מתחיל
להתארגן לזמן שינה. מושבים נמוכים הופכים למיטות, דרגשי שינה
שהיו צמודים לקיר- נפתחים, נעליים נחלצות ושמיכות נפרשות. הוא
מטפס לדרגש השינה העליון ושוקע בקריאה של  הספר שלו: סיפורים
של בשביס זינגר שנכתבו מאה שנה אחורנית, בשפה אחרת, אבל הוא
מרגיש קרבה אל הדמויות, המקומות והעיירות היידישאיות, שיש בהן
דמיון מפתיע למה שנקרה על דרכו שלו במסע הנוכחי. בדרגשים לידו
ישנים היהודי הטוב ואשתו הרגזנית, שנוסעים לעיר המחוז לבקר את
ביתם וחתנם לרגל הולדת נכד נוסף. מלבדם נמצאים בתא גם  שלושת
האברכים, חברי ילדות מהעיירה הקטנה, שדרכיהם עומדות להפרד
לשנים ארוכות. חסרה רק הנערה הגויה המכשפת, שתוביל את גיבור
הסיפור לאבדון.

כשכואבות לו העיניים מקריאה באור הדרגש החלש, הוא מחליט שהגיע
הזמן לחלץ עצמות ולצאת לטיול קצר, ו- אם כבר למה לא- להחליף
כמה מילים בעברית.
מוצא אותה שקועה בקריאת ספרון קטן, אבל היא מיד שמה לב
לנוכחותו לידה ומקדימה אותו בברכה.
כמה מילות נימוסין על מצב הרוח ואיך עברה הנסיעה עד עכשיו. אחר
כך היא שואלת אותו כדרכם של טיילים על המקום ממנו הגיע ועל
המסלול שעשה עד כה. שאלותיה קצרות ומדודות ולתשובותיו היא
מקשיבה באמת. חוסכת מילים על עצמה, אך משאלותיו הוא לומד עליה
כי היא מטיילת בהודו כבר ארבע שנים ובשנתיים האחרונות הרבתה
לשהות באומקרשואר. למעשה בשנה האחרונה היא גרה שם.
כשמגיע זמן סיום השיחה, נפרד ממנה בנגיעת יד. שוב החום הזה
שנובע ממנה. חוזר לדרגש השינה שלו ונופל לשינה טרופה בין
שריקות ושקשוקי הרכבת, על שק העייפות שהוא סוחב איתו כבר כמה
ימים.

נקרע מתוך חלום, כשמישהו טופח על ראשו. אחרי שסוף סוף הצליח
ממש להרדם. מזהה את סמדר הלוחשת לו שבעוד מספר דקות הרכבת
תעצור בתחנה של קנדהווה. בלעדיה עוד היה ממשיך לחלום עד דלהי.
אפוף קורי שינה יוצא לתא השרותים המצחין להתרוקן ולשטוף פנים.
כל הנוסעים בקרון שלו ישנים שנת ישרים. איך לעזאזל יכול היה
לדעת מתי הרכבת תעצור בתחנה שלו? ברכבת ההודית אף פעם אי אפשר
לסמוך על זמני הנסיעות הנקובים.

השעון על הקיר ביציאה מתחנת הרכבת של קנדהווה מראה לו ארבע
לפנות בוקר. התחנה ריקה יחסית וחושך שקט נח על העירה ההודית.
באור חשמל קלוש הם יוצאים מהתחנה אל כביש רחב שבצידיו בניינים
ישנים, מעוטרים בסגנון קולוניאלי. פתחי חנויות מוגפים
בקומותיהם הראשונות. סמדר אומרת שהיא תמצא בשבילם מונית.
הנסיעה שלהם תהיה בזמן עליית השחר. היא מחייכת לעצמה...  היא
מתחילה להתקדם לאורך הכביש והוא בעקבותיה. מגיעים לדוכן צ'אי
קטן מואר שמספר מוניות ישנות עומדות בסמוך לו. הוא קונה צ'אי
חם לו ולה, ומתבונן עליה מתמקחת על מחיר הנסיעה עם נהגי
המוניות בשפה ההינדית, שפה שצליליה מוכרים אך מילותיה אינן
מובנות לו.

תוך כדי נסיעה הוא מתוודע לקורות חייה. ילדות בירושלים ושנים
ארוכות בסיני, כשהייתה בגבול הישראלי. גם אמסטרדאם וחופי מזרח
אוסטרליה היו תחנות בדרך. מתרשם מיצר הנדודים שלה. איך נכנעה
לו בכבוד. זו אישה שיודעת את חוקי המקום ממנו באה. שקשובה
לחוקי המקום אליו היא הולכת. היא מצליחה להפתיע אותו באמת
כשמתברר גילה- כבר עברה את העשור הרביעי לחייה.
היא מפנה את תשומת ליבו אל  מראות הכפרים בצידי הדרך וחבורות
הנשים שיוצאות עם כדים בידיהן להביא מים שישמשו את משפחותיהן
לאורך היום שיבוא. בקצב הנסיעה האיטי של המונית, על רקע אור
השחר הכחול שדות האינסוף  של מרכז הודו נראים שונה עכשיו. היא
מספרת  לו על הגן הקטן שהיא מטפחת במרפסת שלה, בבית
באומקרישוואר. מזמינה אותו להגיע לשם ולראות.  
המונית נוסעת על דרכים משובשות ולמרות זאת טוב ונעים לו. מושב
המונית רחב ומרופד, דבריה של סמדר ערבים לו והנהג מוכיח עצמו
אחד שאפשר לסמוך עליו. למרות השעה המוקדמת הוא כבר מרגיש עירני
לגמרי, דרוך אפילו, אבל דריכות טובה של הרפתקאה וצפייה לכל מה
שהמסע הזה מזמן ויזמן.

אחרי תקופה ארוכה של טיול בארץ הגדולה המשוגעת הזו החוויות
שניקרות על הדרך מקבלות מימד נוסף. המציאות רצופת הארועים
תלושי ההגיון הופכת לחלק מהתנהלות פנימית דמיונית בעלילה אחרת,
זו שפרטיה וסיבותיה יתבררו אולי רק בחלומות שיבואו בעתיד, או
בהתבוננות מחושבת יותר על העבר.


השמש כבר עולה ומאירה על הכל, והם מגיעים לרחוב חנויות בכביש
הכניסה לאומקרשואר. לפי הוראותיה של סמדר, המונית נעצרת וחונה.
ויש לו הרגשה משונה של חזרה הביתה. לבית מוכר ולא מוכר.  הכל
שקט, וקרני אור של שעת בוקר מוקדמת נחות על הרחוב שעדיין לא
התעורר להמולת היומיום, אבל העליבות ששוכנת בו כבר נגלתה
בפרטים. זמזום חרקים חרישי, ריח צואת פרות ואותם מבנים ישנים
מתפוררים ששרידי צבע מתקלפים מהם. גם זאת אומקרישואר. אבל זאת
לא נחרטת  בזיכרונם של העולים לרגל אליה. סוד משיכתה טמון אולי
במראות אחרים.
סמדר מסיבה את תשומת ליבו:
-אם תמשיך ללכת עם רחוב השוק תגיע לנהר .אומרים שהוא יוצר
בפיתוליו סביב אומקר את הצורה  'אום'.
-אני יודע. אני מכיר את המקום הזה. זו הפעם השניה שלי כאן. הוא
עונה לה ורואה איך גבותיה מתרוממות והיא מחייכת אליו בהשתאות:
-אההה...  אז אתה חוזר לעוד פעם אחת...
-'הארי אום...'  מקדם אותם בברכה מתנגנת קשיש רכון על מקל.
'הארי הום' משיבה לו סמדר. הוא נזכר שזוהי ברכת השלום באזור
הזה. אין ספק. זוהי חזרה הביתה. הזקן עומד ליד שער פתוח שנגלה
בין הבניינים.  מבעד לשער הם נכנסים לחצר שמובילה לעוד חצר
פנימית יותר. סמדר  מבקשת ממנו לחכות ומקישה על דלת קטנה באחת
מקירות החצר. יוצא לקראתם באבא ג'י- שמחליף עם סמדר כמה מילים
בהינדי.  
באבא ג'י- עליו ספרה לו סמדר כבר בנסיעה, אמור להיות האיש הכי
מכובד בסביבה. עיניים צרות וקטנות ובכל זאת מאירות בחום. זקן
שיבה, מחלפות ארוכות, חזות חסונה יחסית ותלבושת כתומה של כהן
דת. הוא מטפל בחצר של המקדש הסמוך ובמזבחות שפזורים בה.
מאוחר יותר ינסה לתאר ביומן שלו את הריטואל היומיומי של
באבאג'י היוצא אל החצר בשעות קבועות ביום ובלילה ומקיים
פולחנים שונים לאלילים- בשעות היום עם פרחים וירק וחלב קוקוס,
בשעות הלילה עם שמן ואש.
סמדר ובאבא ג'י מראים לו את המבנה שבאחד מחדריו סמדר מציעה לו
להתאכסן. גרם מדרגות צר וחשוך מוביל אל קומת חדרים המקושרים
במרפסת ארוכה שצופה אל חצר המזבחות. המרפסת מחולקת לשני אגפים:
האגף המרוחק יותר מגרם המדרגות- מסורג כולו. שאר המרפסת
פתוחה.
-'אתה יכול לבחור את המרפסת עם הסורגים, להגנה מהקופים פה. אם
היית פה כבר פעם אתה בטח זוכר שהם לפעמים נהיים עצבניים אם הם
רוצים ממך משהו'. היא מחכה למוצא פיו.
-אני לוקח את המרפסת הפתוחה.
-לבריאות. רק אל תצא עם אוכל במרפסת. ואל תשאיר בה שום דבר
שתצטער אחר כך אם יעלם לך.
סמדר ובאבא ג'י נפרדים ממנו. לפני זה, באבא ג'י אומר לו כמה
מילים באנגלית שהוא לא ממש מבין ונותן לו מפתח.
החדר, שמחולק בעצם לשלושה חללים מחוברים בינהם, מואר בקושי דרך
חלונות תחרת האבן שנפתחים בקירות העבים. באפלולית הזו הוא
מרגיש איך העייפות המצטברת שוב משתלטת עליו בבת אחת. מאוחר
יותר יוודע לו, שהבניין בו שכר חדר הוא בן מאות שנים ובו
התארחו דורות של מאמינים ואנשי דת שעלו לרגל למקדשי שיווה
ונארמדה שבאזור.

רק אחרי שינה כבדה הוא מתעורר מזיע לחום של אמצע היום. יוצא אל
המרפסת  המוארת ורואה חבורת ילדים משחקת בין המזבחות בחצר
שלמטה.  קוף אחד חוצה בדילוגים מהירים את אחד הגגות שמולו.
נזכר פתאום שהוא רעב.



הכיכר המרכזית של העיירה לא השתנתה בהרבה מהתמונה שנשמרה אצלו
בראש. מהכיכר נפתח המבט אל התחלת  הגשר שמחבר בין שתי גדות
הנארמדה. כל החנויות והמסעדות בכיכר פתוחות, הדוכנים מלאים
אבקות צבעוניות לטקסים, פסלוני גאנש, אבני שיווה מבריקות
תמונות סכריניות של אלילי המתולוגיה ההינדית. הרמקולים משמיעים
את התפילות מהמקדשים בעבר השני של הנהר. הצלילים צווחניים
ומלטפים בו זמנית. רוב המסעדות ריקות והתבשילים שמוצגים
במטבחים הפתוחים שלהן מושכים בעיקר זבובים, ולא מעוררים את
החשק. מחליט ללכת על המסעדה הקטנה שמול דוכן הצאי הזכור לטובה
מהביקור הקודם. חייב מזון לגוף ולנפש.

הוא הלקוח היחיד במסעדונת הקטנה בשעת צהריים מאוחרת זו. הוא
היחיד שאינו הודי מבין כל האנשים הממלאים את הכיכר והשוק שנפתח
ממנה.
אחרי שגמע את משקה הלאסי מתחיל לטעום את התבשילים השונים
שהובאו לו במגש הטאלי. תוך כדי הארוחה רואה איך מתוך המולת
הכיכר שבחוץ, נכנס אל המסעדה איש מבוגר לבוש כברהמין. חזר אולי
מטקס איזשהו.הוא דומה לבחור הצעיר שמנהל כרגע את המקום ולקח
ממנו את ההזמנה. נראים כאבא ובן. הבן אומר לאבא שני משפטים
בהינדי. נדמה שהוא מדווח לו שהלקוח שלהם הזמין באנג לאסי
וטאלי.
מעבר לפתח המסעדה הוא רואה שלוש נשים עטופות בסארי אוריריים,
מלאות ואציליות, חולפות מולו בהליכה לכיוון הגשר הארוך. נושאות
עליהן כלים ושרשראות פרחים לעבודת האלילים שלהן. הולכות בצעדים
בטוחים, מכירות את מערכת החוקים המורכבת של המקום ומשייטות בה
בקלילות. מבטו עובר אל קירות המסעדה . עליהם תמונות של אנשים
קדושים, בינהם הוא מזהה את מהטמה גנדי. גם רקמה של גאנש, האליל
בעל חדק הפיל, המתחייב כמעט בכל בית עסק הינדי ועוד תמונה
מפתיעה ובה שש דמויות של בני אדם ולצד כל אחת מהם תמונה של כלב
שדומה לה מאוד. כשהוא שבע וממוסטל ממשקה הלאסי, שעורבב בתערובת
בונג מקומית של עלי גנג'ה ואגוזים, הוא שם לב פתאום שהאור
והחום שחודרים למסעדה מתחילים לפנות מקום לרוחות קרירות יותר.
מבין שהגיע הזמן לחצות את הגשר אל החלק השני של אומקרישוואר,
אזור המקדשים שבנוי על האי, זה שסביבו מתפתלת נארמדה בצורת
אום.

 עוד לפני שמתחיל לחצות את הגשר מפזר בדרך כמה עשרות רופיות
לקבצנים הזקנים שבוהים אליו במבטים מקושקשים. משקפיים עבות
זגוגית המתעקמים בפרצופים שלהם, והוא לא מצליח לזהות מה נמצא
שם מעבר לזחיחות במבטיהם. אחר כך בדרך, בין קריאות 'הארי-אום'
אליו וממנו, מפזר חיוכים לפרות שחולפות על פניו, מתעלם ממבטיהם
של המקומיים ושל חבורות העולים לרגל שאינם מורגלים במראה
תיירים זרים בעונה הזו של השנה.  ממקומו מעל הגשר מסתכל על
נרמאדה. בתקופה הזו של סוף המונסונים היא זורמת נמוך ולאט וצבע
המים בה עכור מבוץ וסחופת.

חוצה את הנהר. בגדה השנייה של הגשר אחת המוכרות הזקנות מצליחה
למכור לו אשכול בננות בשל מידיי. אחרי עוד כמה צעדים, פוגש נער
שמסתכל לו בעיניים עם מבט עצוב ומנסה להגיד לו משהו. הוא מושיט
לנער בננה מתוך האשכול. הנער לוקח את הבננה ואומר עוד כמה
מילים. אותן מילים שאיתן פנה אליו בתחילה. בלי לעמוד על פשר
דבריו של הנער הוא ממשיך בדרכו לכיוון השביל המקיף את האי.
בנקודה מסוימת השביל מתפצל לשניים. בכיוון אחד שוק הומה ובקצהו
המקדשים לשיווה, לכיוון הזה פונים רוב העולים לרגל. בכיוון
השני, שבו הוא בחר, יש יער הוא זוכר ויש מבני קש קטנים בהם
שוכנים הנזירים הנודדים שעובדים את האל שיווה. הנער שדיבר אליו
את המילים הסתומות עדיין מלווה אותו וממשיך לחזור כל פעם על
אותן מילים שאמר בהתחלה בטון הולך וגובר. עם עוד קצת תנועות
ידיים, ורעש גדול שנשמע פתאום מבין העצים לאורך השביל הוא מבין
פתאום. הנער מנסה להזהיר אותו מהקופים. בשבריר השנייה בו
המחשבה עוברת לו בראש, מגיח פתאום קוף גדול ואלים לעברו ותוך
כדי צווחות קרב חוטף מידיו את הבננות. בשבריר שנייה מבטיהם
מצטלבים. מפגן כוחות בין עיני האדם שלו ועיניה של החיה, נפסק
עם דמותה המתרחקת ונעלמת במהירות בין העצים, ואיתה צרור הבננות
הבשלות.
ביחד עם האדרנלין שמציף אותו וזכרון עיני החיה הפראית מולו,
מהדהדות לו בראש מילים. תמונות מרצדות. הוא מכיר כבר את ההשפעה
של עלי הגנג'ה עליו. אפלה מבעיתה אורבת בפינות חבויות בתוכו.
הוא לא חייב לפגוש אותה אם הוא לא באמת רוצה. רק לשנות את
התמונות בתוך הראש. שמש בשמיים, פרחים בצד הדרך, נער תמים
עיניים לצידו. סמדר.
הכל בסדר. הכל קסום. לחייך את הפה.
זכרון פניו של הקוף מתחלף בזכרון פניה של סמדר שמתמזג בזכרון
מראה הנארמדה  הזורמת, נשקפת לצד השביל.

אחרי עוד כברת דרך שהוא עובר עם הנער השקט לצידו, מאחד
מהביתנים הקטנים שפזורים לצד הדרך עולה קריאה. היא מתבררת
כהזמנה אל החצר של תיאגי באבא ושיב, שני נזירים שחיים שם כעת.
יושב עימם מספר דקות, מדבר איתם תערובת שפות שמובנת במידה
מספקת לשלושתם כנראה. מקטרת הצ'ילום עולה אל פני השטח. פתאום
בלי שהרגיש איך קורה הדבר, הוא מוצא עצמו במה שנראה כמו
התכנסות של כל הבאבות הנזירים והנזירות שנמצאים בסביבה. המעגל
מתרחב ליותר מעשרה נוכחים. הנער שליווה אותו עד לאותו מעמד
מוזר, קם ומתרחק מהמקום אחרי שאחד מהבאבות אמר לו משהו. הוא
מרגיש שהרבה עיניים בוחנות אותו, שהמלמולים מסביבו מתקשרים אל
נוכחותו. אחד מהשניים שהזמינו אותו לשבת איתם, דובר אנגלית
עילגת פונה ואומר לו 'סמוק גוד נאוו?' שקט נהיה פתאום. הדובר
עושה תנועות שפשוף בכפות ידיו שמסבירות את הכל.

הוא מבין שחבורת הנזירים הללו התאספה בשביל דבר אחד בלבד. חלק
מסויים מהוויתם סובב סביב אותו חומר צמיגי שמופק משרף פרחי
הקאנבס הגדלים פרא במורדות ההימלאיה.. והחומר הזה חסר להם מאוד
בעונה הזו של השנה, זמן רב אחרי סוף עונת המבקרים מההרים
שבצפון. ולפי מראהו- תייר זר קורן מבט - קיוו שמצוי עימו אותו
חומר מבוקש. אבל אין לו מה להוסיף למקטרת הצ'ילום שמגיעה אליו,
והמעגל מתחיל להתפזר. גם איזה קסם חמקמק שנכח עם אותו מעגל
נעלם בבת אחת.
את הדרך חזרה אל הגשר ואל הגדה השניה של הנהר הוא עושה לבד
ובחשכה. קולות רשרוש בין ענפי העצים לצד הדרך מקפיצים אותו,
מזכירים לו את תקרית הבננות. נזכר בסמדר פתאום. רוצה לראות
אותה, להרגיש את נוכחותה. הזכרון שלה נוסך בו בטחון. פתאום
עולה בו גם רצון להפגש פעם נוספת לעימות חזיתי עם הקוף הגדול.
ואז, חושב לעצמו שאין קסם. יש רק דרך. וחוקים שצריך ללמוד.
בדרך הקשה ודרך האהבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אנחנו המרוקאים,
יש לנו חינה,
שבת חתן,
מימונה, מה
לאשכנזים יש?
יום השואה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/10/03 18:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ין חדד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה