והיא שרה לך ושירתה קימטה את השקט. כצייר שמאס בטיוטת יצירתו
לאחר שנתן את משיכת המכחול האחרונה בתמונה המוגמרת, ובתחושת
סיפוק ושלמות זרק את הטיוטה לפח כשהוא בז לה, רק עכשיו הוא
יכול לבוז לה, כשעיניו לטושות בתמונה. קולה לא היה צלול כשל
מלאך, לא קדושת אלוהים ששכנה בו, היא נשמעה כמו ציפור דרור
רוחנית הכלואה בתוך כלוב מאוד מוחשי ומגושם של גוף חסר יכולת
תעופה. היא לא שרה לך מילים חולמניות ומבטה לא נישא אל השמיים
בגאווה כנביא המבטיח לך את הירח והכוכבים. מילותיה ניטחו בפניך
כמתז מים קרים, מרעננים אך גם מציאותיים עד כאב.
לא מבט מוקסם היה זה בעיניך כי אם מהופנט. לא שקט נפשי עורר בך
קולה כי אם פחד, מכור אליה, שכחת כבר את עברך. מרותק למילותיה
מנסה למצוא רמז, למצוא דרך והמשך לעצמך גם אחרי שתפסיק לשיר.
שבויי שלה ומעולם לא הרגשת חופשי יותר, חשוף יותר, פגיע יותר.
מכאן כל סיכה יכולה להרוג אותך מבלי בכלל שתתכוון לכך. המחשבה
הזאת לא מרתיעה אותך עכשיו, שכן אתה יודע, שגם אם בידיה הייתה
מונחת עכשיו קופסת סיכות היא אפילו לא הייתה מנסה לבדוק את
הגבול שנשבר. בקולה היא נוגעת בך עכשיו, עיניך עצומות. היא
מלטפת את צווארך במילים חדות וקרות כאילו היו הן סכין מרצחים.
אתה סומך עליה ויודע שזאת רק הדרך שלה להוכיח שהיא קיימת.
והיא שרה לך ושירתה קראה תיגר על השקט. קולה הזמין אותך לדו
קרב בו נשארת אילם אל מול מחשבותיך שצעקו בתוכך, אל מול
מילותיה שזרמו בעורקיך כאילו היו הן שלך. היא שרה את חייך, את
כישלונותיך,  כמטח של גשם הניתז בפניך, ועכשיו - אתה עונה לו,
מזדקף ומוכן לדו קרב. אתה פוקח את עינייך והיא איננה, זה רק
הגשם. אתה בז לו, כצייר שמאס בטיוטת יצירתו לאחר שנתן את משיכת
המכחול האחרונה בתמונה המוגמרת. אלה לא יהיו חייך. עד עכשיו
היה זה רק פרומו גרוע לסרט שמתחיל. לא אכפת לך שבגללו יצומצם
מספר האנשים באולם, לא אכפת לך להציג על במה מיותמת מקהל, אתה
יודע שהיא תהיה שם. אתה יודע שהיא תשיר לך. לא תנבא לך ירח
וכוכבים אבל בקולה תתן לך את הכוח לקטוף אותם, את התקווה שתוכל
לקטוף אותם, אם רק תרצה. אתה רואה אותה עכשיו מהבמה שלך, רואה
אותה ועיניך עצומות. קולה הנצחי עדיין שר מתוך השקט, אפילו אם
הוא קיים עכשיו רק במחשבותיך.