אני מניחה שיש מצב שאתה אפילו לא תגיע לקרוא את המכתב הזה,
ובטח ובטח שלא להגיב עליו, אבל אני כותבת לך אותו במטרה להוריד
מעצמי כמה דברים מהלב.

אני יודעת שאתה בטוח כבר אפילו לא חושב עלי- או אפילו לא זוכר
כבר מי אני, אבל לצערי אצלי אתה הרבה יותר מסתם זיכרון- ואין
על מה לדבר שאני אשכח אותך אי פעם.
אתה היית, ותמיד תהיה- הפנטזיה הבלתי מוגשמת שלי. האדם היחיד
שאהבתי בכל חלקיק של ליבי ובחיים לא החזיר לי את אותה האהבה.
וזה כנראה גם מה ששבר הכול בינינו. התרגלתי להשיג תמיד את מה
או את מי שאני רוצה.
בינתיים, עם הזמן שעובר, החיים שלנו מתרחקים יותר ויותר- אתה
בניו יורק ואני פה בישראל, בצבא. כן, בצבא, וגם איכשהו מרוצה
בסופו של עניין- למרות שחודשיים רק בכיתי וסבלתי, היום אני
יכולה להגיד שבלי הצבא הייתי נשארת אותה ילדה קטנה ואינפנטילית
עם השטויות הרגילות. אבל השתניתי, השתניתי כל כך עד שהחלטתי
לעשות "פיקוח נפש", ולנסות להחזיר לחיים שלי את כל מה שאהבתי
פעם. למשל- את מד"א, ואת האנשים מהעבר שלי שסתם ככה התנתקו
בינינו הקשרים וכל מיני דברים קטנים מסביב.
אתה- הבנאדם האחרון ברשימה שלי. איתך זה לא יהיה קל בכלל, ואני
יודעת את זה. עשיתי יותר מדי שטויות. ניסיתי לצייר את עצמי
בצבעי הקשת, ליצור דמות שאתה תאהב, שתרצה אותה. וזה לא הלך.
וזה היה טיפשי- נדון מראש לכישלון. אבל עכשיו, אני חייבת לבקש
ממך סליחה. סליחה אמיתית. אני יודעת שגם אז ביקשתי, אבל אז זה
לא היה אמיתי, מכל הלב. זה היה סתם הבהלות וניסיון לכפר על כל
מה שאמרתי.
עכשיו, אני מתכוונת לזה מכל הלב. זה היה אחד הדברים הטיפשיים
שעשיתי בחיים, ואם היה אפשר הייתי לוקחת הכול חזרה, והעיקר-
משאירה אותך איכשהו בחיים שלי.
אבל זה מאוחר מדי, וכל מה שנשאר לי להגיד- זה סליחה...
אני לא מצפה שאחרי שתקרא את המכתב (למרות שמשנייה לשנייה קטנים
הסיכויים שאי פעם תראה אותו) תסכים לדבר איתי שוב, אבל אני
מקווה שלפחות תסלח לי, ותדע שתמיד תמיד תהיה חלק מהלב שלי-
לתמיד, כמה שקשה לך אולי להאמין, עוד אף פעם לא מצאתי מישהו
שמשתווה לך, וכן- אני יודעת שזו אהבה אבודה.
אוהבת אותך תמיד...