"אין לראות את הדברים היטב אלא בלב בלבד. כי הדבר החשוב באמת
סמוי מן העין" (הנסיך הקטן, אנטואן סנט-אכזופרי)

האמת היא שאני מרגיש שהחיים שלי ריקים. לפעמים אני מוצא את
עצמי יושב, בוהה בתקרה וחושב לעצמי נונסטופ מה היה קורה אילו
הייתי בוחר לחיות אחרת. מה היה קורה אילו הייתי מעז אי פעם.
ואז אני מסובב את הראש שלי לצד השני, מנסה לנחם את עצמי בכך
שבסך הכל אני מגיע להשגים בדרכי שלי. ואני מצליח להוריד לעצמי
את הכוכבים. את כולם. מוריד אחד, שם בכיס ועובר לכוכב הבא.
וכולם מחייכים אלי לפני שאני מוריד אותם, אבל אחרי זה הם
מפסיקים לנצנץ. ואז שוב עצוב לי. אז אני מחפש עוד.
הבעיה היא שאני חושב שהורדתי את כולם. והשמיים שלי נשארו
שחורים. לבנים ליתר דיוק - כמו התקרה שאני עדיין בוהה בה כל
הזמן. ואני ממשיך לחפש כוכבים, אבל אז אני נזכר שהכוכבים שלי
נמצאים בגלקסיה אחרת. ואני לא יכול להוריד אותם אלי. אני מפחד
לעשות צעד, להתקדם. מפחד לזוז מהכוכב עליו אני נמצא. ואז אני
מרגיש חושך ואפלה, וזה די מפחיד אותי.
אז אני מדליק לי עוד כוכב, כוכב גדול, בוהק, מנצנץ ו..רחוק.
כוכב האהבה. אני מרגיש בשל, מרגיש מוכן מתמיד. אני מוכן ופתוח
לאהבה, וכשאני מנסה לתפוס אותה... היא כבר בורחת לה לגלקסיה
השניה. לגלקסיה שהיא לא שלי. ואז שוב עצוב ומפחיד לי.

עד שאני אמצא את מי שיצייר לי כבשה, אני אשב פה בכוכב שלי B612
ואחכה לה שתבוא לקטוף את השושנה פה לידי.