הכאב יישאר שם. אני מניחה,
לא ייתן לי מנוח לא ייתן לי לישון.
היא תרצה לברוח והוא יחזיק אותה במלתעותיו
והיא כמו חיה בכלוב
בו תבכה עד אשר סורגי הפלדה יחלידו יחד עם נשמתה
מעמסת הכאב נראית על הליכתה השפופה
שחור השתלט על ליבה
והגוש הכבד בין ריאותיה אינו ממשי אך מרגיש כך
הלבד אינו יעזוב אותה לעולם גם בחתונה תרגיש את הבדידות,
צורמת כאורחת כבוד
ממנה איש לא יסתתר, במיוחד לא היא, חיוך מתוח על שפתיה בולט
למרחקים, מסנוור את האמת באור יקרות.
נפשה עוד תשוטט רבות על פני תהום תחפש מנוחה, ללא הכוונה.
היא קוראת אל החופש אבל מסרבת להשתחרר מכבלי השקר העוטף אותה,

רוצה לברוח כל עוד הרצועה נמשכת...
גבולות עולמה צרים ונראים בבירור והיא בשלה מסרבת להשתחרר
מסינר השקר.
רוצה לחוס בצילו תחת כנפו.
משכב ראשה הוא חיקו הבטוח של עולמה הקטן מנשוא, ובעוד היא
מתעלמת מתחושת החנק המלווה אותה
היא תחייה תחת גפנה של תחושת ההחמצה.