צלצול השעון הוא הקול אשר העירני מאותה שינה רפויה.
כמו כל נערה מתבגרת ישר עם השכמתי פניתי אל האמבטיה- המקום
האולטימטיבי לבילוי שנות הקסם.
בדרכי לבית הספר עצרתי לצד חדר הוריי והצצתי פנימה, הם היו
יישובים על מיטתם כשמבטיהם נעוצים במכשיר הרדיו,
נכנסתי פנימה בצעדים קטנים והתיישבתי לצד אימי ולחשתי שאלה
צפויה.
היא הסתכלה עליי בעיניה המפוחדות ואמרה את אותן המילים מאיתן
פחדנו באותה התקופה:
"המלחמה מתקרבת!"
השהות בבית הספר באותו היום הייתה כאינה, היום עבר לו
לאיטו-מניח לי להתחבט בשאלות כה רבות שצצו במוחי.
לבסוף נמלטתי.
את אותו הלילה ביליתי במקום שקט אשר כל נערה בתוך תוכה מחפשת,
אותו ספסל היה יחד עם קרבתו גם מרוחק מהמציאות.
בעוד שאני שוקעת במחשבות, מנסה לפענח את מהות היקום,דנה בשאלות
קיומיות חשובות חשתי נשימת אדם על עורפי, נשימה חמה ששברה את
הקור ששרר זה חודשים רבים ביישובנו.
סובבתי את ראשי לאט לאחור, כמעט ללא רתיעה, ושם ראיתי אותו
עומד,כליל השלמות.
עיניו היו כאוקיינוס, בעוד שנשמה יכולה שם לשקוע,
ידיו היו כל כך בטוחות, בעוד שגופי יכול שם להיות מוגן,
ומבט חודרני שגרם לגופי לרטוט כול פעם מחדש.
כאשר הביט בי הרגשתי חשופה, כפרח שאיבד את עליו ונותר ערום
וחשוף לאותו עולם מלא תערומות.
הוא הושיט את ידיו לידיי ואחז בהן, הרגשתי את לבי פועם בפראות,
דבר שלא חשתי בעבר.
תמיד נמנעתי מרגשות, סיפרו לי שאהבה יוצרת רגשות בלתי
נשלטים,לא רציתי לאבד את עצמי בתוך כול הריחוף הזה.
אך כבר מאותו לילה בו נפגשנו לראשונה,לא נפרדנו, הפכנו לאחד.
הוא היה כה בטוח לגבינו ונהג לחזור על העובדה כי פשוט נועדנו
להיות יחד.
אף פעם לא הצלחתי ליצור הילת ביטחון שתגן עליי בדיוק כזאת
שדבקה סביבו.
נהגתי להתעורר כל בוקר לצלילי הטלפון, אהבתי לשמוע את קולו של
האדם שאני כה אוהבת כ-תו ראשון של בוקר.
אך אותו הבוקר, לא היה קולו שהעיר אותי, אלא קול צופר המלחמה.
פקחתי את עיניי בבהלה, מבטו הוא הדבר הראשון שחלף במוחי, היכן
הוא?
הרמתי את שפופרת הטלפון, הקו מנותק.
הוריי האיצו בי לרדת אל המקלט, מקלט אפל, עגמומי וארור.
ביליתי שעות, שעות במחשבה על אהובי, אותו אהוב שגורלו לא היה
ידוע.
השתגעתי עד לאותו הרגע, אותו הרגע שצעד אל תוך המקלט,
לרגע הופץ המקלט באור, אורו...אותו האור שהאיר את נשמתי.
הוא צעד לעברי בעוד שכל מבטיי האנשים מופנים אליו,
מבטו הופנה ישירות אליי, אליי בלבד. הוא הביט בי במשך דקות
ארוכות ולפתע התכופף ונשק לי נשיקה עדינה וכשידיו כרוכות סביב
גופי חשתי את אותה מעטפה שאחז בידו,אותה מעטפה שחרצה את
גורלנו, אותה מעטפה שלקחה אותו היישר אל המלחמה.
הוא הביט בי בפחד, פחד לגביי עתידנו, אותו עתיד שנהג לתכנן כה
רבות.
"הפסיקי..." קרא למראה הדמעות שזלגו מעיניי "לעולם אל תבכי
עליי!!!
אני אוהב אותך ואת לא תפטרי ממני כל כך מהר."
אחזתי את ידו והובלתי אותו אל מחוץ המקלט, אותו מקום אפל שהואר
בזכותו חזר להיות חשוך!
הוא צעד אחריי כסומך עליי בכל מעשיי.
הובלתי אותו אל ביתי- היום במחשבה לאחור אני בטוחה כי ידע את
העומד לקרות.
תחושת ההתייחדות הייתה היא כה קסומה, לעולם לא חשבתי כי היא
בעלת עוצמה שכזאת.
הרגשתי אותו בתוכי, בפעם הראשונה חשתי כי הוא שלי ורציתי כי כך
לעולם יישאר.
אותן שעות שלאחר היו שקטות, שקט שהבהיר את תחושת הפחד.
למרות הבטחתי להישאר ערה גופי בגד בי ובשעת הדמדומים זנח את
נשמתי אשר הייתה בעודה ערה לציידו. הוא לא עצם את עיניו ואף לא
לרגע, בזאת חשתי.
כאשר פקחתי את עיניי הוא היה לבוש באותם בגדים שרציתי כי יפשוט
ויחזור איתי אל מיטתי.
קמתי אליו וחיבקתי אותו בחוזקה, זרועותיי לא עזבוהו כשפחד פקד
את גופי.
הוא היה כה חזק לעומתי.
כשעזב ונטרקה הדלת צנח גופי אל המיטה- אותה מיטה שבה עשינו
אהבה.
דחפתי את אפי לכריתו שריחו לא עזבהה במשך ימים.

הנסיעה הייתה כה ארוכה, אין סופית!
לבסוף השער נפתח,השער אל הגהנום, עצים ירוקים מסביב, ציפורים
מצייצות,
העולם ממשיך כדרכו,אנשים צוחקים, ילדים משתעשעים,
מדוע אלוהים? מדוע הם צוחקים בעת שאני בוכה? בוכה על אהובי
שנלקח ממני!
החלוק הלבן של הרופא שבר את השחור שבעיניי,
אנשים רבים מסביבי אבל אף אחד לא לידי באמת,אני לבד.
שולחן כסוף ומבריק ריק מולי,שם לפני דקות שרועה הייתה הגופה
האהובה על אחרת.
אני מולכת על ידי זרים, זרים שאינם מבינים את המתחולל בלבי,
שאינם מבינים את הכאב, זרים שפשוט עושים את עבודתם.
שוב הלבן, היה זה כיסוי שכבל את אהובי, כבל אותו לנצח, לנצח
בלעדיי!
"הוא החייל שלי, הוא אהובי..."
נאלצתי לבסוף  להודות.
העברתי את ידי על פניו, כפי שאהב, בעדינות.
חשתי כי הוא מעליי, מרחף, יודע כי אני שם.
יד הרופא ניסתה להרחיק אותי מאותה גופה שכבר החלה להרקיב,
גופי היה חזק, הרצון להישאר לצד אהובי היה חזק יותר מיד
הרופא.
לבסוף נכנע והעניק לי את מבוקשי-לבלות דקות אחרונות עם אותה
"גופה" כך כינה את שארית לבי המכוסה,עדיין פועם-בקושי.
גופי נדם, חסר תחושה היה, כאילו התאבן, לא רצה להרגיש, אפילו
דמעות לא זלגו.
התיישבתי לציידו והתקרבתי לשפתיו, "פרצופו חבול" כך הזהירוני,
אך באותו רגע כאילו הגלידו פצעיו והוא נותר למראה עיניי יפה
כמו שהיה!
העברתי את שתי אצבעותיי על שפתיו, שעדיין נותרו רכות, ולאט
התכופפתי ונשקתי לו, נשקתי לו בפעם האחרונה בחיי.
הבטתי עוד כשניה בעיניו שנותרו עצומות.
כמה אירוני חשבתי, הוא שראה דרך נשמתי כעת כבר לא רואה דבר.
החיים בחוץ נראו כה אידיאלים, כה שיגרתים, העולם לא פסק לנוע,
רק לבי החסיר פעימה בכול פעם שריחף הזיכרון עליו.
המוות מסתובב סביבנו כה רבות, מדוע רק כאשר הוא קרוב אלינו אנו
נשברים?
משפחה,חברים,מכרים ואף שכנים באו להשתתף בצער,כולם עמדו
והקשיבו לקולות היריות שהופנו אל האוויר ולקולות הצער שנשמעו
למרחוק!
מדוע שלי לא נשמעו כלל? הרגשתי שונה,אפתית-אדישה למוות.
כולם כבר הלכו,כעת נותרתי לבדי. ורק הוא למטה שכב,שוב מכוסה
בדרכו האחרונה.
רכנתי לאדמה כשחופן גרגירים בידי, קומץ, קומץ זרקתי ורק אז
החלו הדמעות לזלוג.
ליד קברו תמיד הייתה תמונתנו בידי, תמונה ששיקפה את אותם שעות
שרצינו להנציח, השעות המאושרות ביותר בחיינו.
דרך התמונות חייתי אותו במשך השנים, חשתי כי כך תמיד היה ויהיה
לציידי.
צילום היה תחביב אישי שלו ותמיד נהג לומר כי "תמונה חיה לנצח"
,כאילו ידע שבעוד כמה רגעים נצטרך לחיות אותו דרך אותן תמונות
שהתעקש לצלם.
חבל שלעולם לא ידע כי ימשיך לחיות לא רק דרך אותן תמונות
מתיישנות,אלא גם דרך פרי בטני.